פדיון בכורות

נצטווינו בקידוש בכורות, כלומר הפרשתם והבדלתם למה שחובה לעשות בהם,

והוא אומרו יתעלה:

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה, לִי הוּא.

שמות יג, ב

ודין בכור זה של בהמה טהורה הוא: שיינתן לכוהנים, מקריבים חלבו ודמו ואוכלים שאר בשרו.

 

נצטווינו לפדות בכור אדם וליתן אותו הפדיון לכהן,

והוא אומרו יתעלה:

בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי.

שמות כב, כח

ופירש איך תהיה נתינה זו:

שנפדנו מן הכהן ונקנהו ממנו בחמישה סלעים,

והוא אומרו יתעלה:

אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם.

במדבר יח, טו

ומצווה זו היא מצוות פדיון הבן.

 

הוזהרנו מלפדות בכור בהמה טהורה.

הזהרנו מלאכול את הבכור חוץ לירושלים אם הוא תמים.

מצוות עשה עט-פ; לא תעשה קח, קמד

 

ילד נולד – חלש, תלותי ופגיע, אבל ה"פָספוס" הקטן הזה מסובב סביבו את כל העולם. ביום ובלילה מתרוצצים נרגשים אבא ואמא ושאר בני המשפחה, מנסים להבין אם הוא בוכה בגלל הבטן או השיניים, עושים פרצופים, ומשמיעים קולות בתינוקית מדוברת.

כשמדובר בילד ראשון ההתרגשות כפולה ומכופלת – פתאום הופך תינוק קטן את הוריו לאב ולאם. הבכור הוא הראשון שמוציא אל הפועל את הכוח של הוריו להביא חיים לעולם, וזה הפלא המדהים ביותר שיש. לכן אומר יעקב אבינו לראובן בנו: "בכורי אתה, כוחי וראשית אוני" (בראשית מט, ג). ייחודו של הבכור מתבטא לרוב גם באופיו – אופי שיש בו פעמים רבות מידה גדולה של אחריות, וכן באתגרים וקשיים שמיוחדים לו.

המכה הקשה ביותר ממכות מצרים, זאת שהכניעה את פרעה, הייתה מכת בכורות. הפגיעה בבכורות הייתה פגיעה בתמצית של המשך הדורות, של העתיד ושל התקווה. במשך תשע מכות שהונחתו על המצרים הם החזיקו מעמד, אולי הרגישו שהכל שווה למען הדורות הבאים, אך כשדור ההמשך עצמו נפגע, מה הטעם להחזיק מעמד?! בעקבות מכת בכורות אומר א־להים: "כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים, הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה, לי יהיו אני ה'". (במדבר ג, יג). הכאת בכורות מצרים הדגישה את הערך הא־להי שבחייו של כל בכור באשר הוא, אפילו של בכורות הבהמות.

עבודת א־להים בבית־המקדש נערכת למען עם ישראל ובשותפות של כל העם. הטבעי ביותר היה שכל משפחה תשלח בתור שלה נציג לעבוד במקדש, ומי מתאים להיות נציג כזה יותר מהילד הבכור? אכן, בתחילה כך היה אמור להיות, אך בהמשך הודיע א־להים כי הבכורות יוחלפו בבני שבט לוי, והכוהנים הם אלה שיעבדו במקדש. התורה איננה מספרת לנו מדוע, אך חז"ל אומרים שסיבת הדבר היא מפני שגם הבכורות לקחו חלק בחטא העגל, ואילו בני שבט לוי לא השתתפו בו.

קדושת הבכורות היא קדושה טבעית, קדושה שקיימת בכל משפחה, ושניכרת במעמד הטבעי המיוחד של הבכור. ההחלטה ליעד שבט אחד מסוים, שיהיה קדוש כולו לעבודת א־להים, היא החלטה לוותר על הקדושה הטבעית הזאת. בני שבט לוי לא קיבלו נחלה בארץ כמו שאר השבטים, אלא גרו בערים מפוזרות. דמיינו עיר שכל אנשיה הם משרתי א־להים במקדש. בחטא העגל התברר שמשרתי א־להים צריכים להיבדל מעט משאר העם, כדי לא להיגרר אחרי הנטייה לחטא ולכישלון.

כשבכור נולד, מלווה אותו קדושה מיוחדת. ואולם מאז החלפת הבכורות בלוויים, מוטל עלינו לפדות את הבכור ו"לשחרר" אותו מקדושתו. הפדיון נערך אחר שלושים יום מלידתו של הבכור. הלכות שונות מלמדות אותנו ששלושים יום הם פרק זמן שמבטא קביעות (כך למשל מי ששכר בית בחוץ לארץ, רק אחרי שלושים יום חייב להתקין בו מזוזה). אולי המשמעות היא שעל אף שאנחנו "לוקחים" מהבכור את קדושתו, זה רק אחרי שמשהו ממנה כבר נקבע בו לעד. אכן, המקובלים וחכמי הסוד אמרו שלעתיד לבוא תחזור עבודת המקדש להיעשות בידי הבכורות.

קדושת הבכור שייכת לא רק לאדם, אלא אפילו לבהמות הטהורות. אמנם אותן אין צורך לפדות, אלא למסור לכהן, אשר מעלה חלק מהן כקרבן, ושאר בשרן נאכל.

 

איך זה עובד?

  • בן בכור, צריך אביו לפדות אותו מכהן.
  • הבכור שצריך לפדות הוא רק כזה שאביו איננו כהן או לוי, ושאמו איננה בת כהן או בת לוי, וכן שנולד בלידה רגילה ולא בניתוח קיסרי, ושאמו לא הפילה לפני שנולד.
  • הפדיון נערך אחרי שלושים יום מהלידה.
  • אבי הבן נותן לכהן חמישה שקלי כסף של התורה, שהם קרוב למאה גרם כסף טהור. הוא יכול לתת גם דבר אחר בשווי זה. בכך נפדה הבכור.
  • מקובל לערוך סעודה גדולה לכבוד פדיון הבן, שהיא מצווה מיוחדת ונדירה, ובה מקיימים את טקס הפדיון בחגיגיות ובשמחה. נהוג שהכהן מברך את התינוק בברכת כוהנים.
  • בכור של בהמה טהורה, צריך בעליו לתת אותו לכהן. בזמן שבית־המקדש היה קיים, הקריב הכהן את הבכור, ואכל את בשרו עם בני ביתו. אם יש מום בבכור, יכול הכהן לאכול אותו גם ללא הקרבה. כיום, כשאין בית מקדש, משתמשת הרבנות בפתרונות הלכתיים שפוטרים מהצורך לתת את בכורות הבהמה לכהן.

 

חז"ל אומרים שעד הקמת המשכן, הבכורות היו אלה שהקריבו קרבנות. במעמד הר סיני מתואר שמשה שלח את "נערי בני ישראל" (שמות כד, ה) להקריב, וחלק מהפרשנים מסביר שהנערים המדוברים, הם הבכורות.

 

החברה הישראלית למדליות ולמטבעות הנפיקה חמישה מטבעות כסף מיוחדים לצורך פדיון הבן, שמשקל כל אחד מהם כעשרים גרם – כמשקל שקל של התורה – ויש המהדרים ונוהגים להשתמש בהם.

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן