בניקיון כפיים, ברחיצת אבק דרכים

בניקיון כפיים, ברחיצת אבק דרכים

קידוש ידיים ורגליים על־ידי הכוהנים

נצטוו הכוהנים לרחוץ ידיהם ורגליהם כל פעם שיצטרכו להיכנס להיכל או לגשת לעבודה, וזו היא מצוות קידוש ידיים ורגלים.

והוא אומרו יתעלה:

וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה, וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד…

שמות ל, יח-כ

מצוות עשה כד

 

אנחנו אומרים על אדם שהוא "לא רוצה ללכלך את הידיים" אם הוא נמנע ממעשה לא ראוי, ומנגד אנחנו מכירים ביטויים כגון "רוחץ בניקיון כפיו". כמובן, לא מדובר על לכלוך ממשי ובכלל לא דווקא על הידיים, אלא שהידיים הפכו דימוי לכל פעילות ועשייה. מכל האברים, הידיים והרגליים מתפשטות למרחקים הגדולים ביותר. זה כך במובן הפיזי, וזה כך גם במובן הסמלי – הידיים והרגליים באות במגע עם עולם שפעמים רבות רחוק מהעדינות הנפשית שלנו.

למדנו בימים האחרונים שיראת המקדש כוללת את האיסור להיכנס אליו ברגליים מטונפות. יותר משאר האברים, נוטות הרגליים להתלכלך מהדרכים שעברנו בהן. גם כאן נוכל למצוא תוכן סמלי – השינויים, התהליכים, הדרכים שאנחנו עוברים – הם מה שעושה אותנו אנושיים, וכשאנחנו צועדים בכיוון הנכון אנחנו מתקרבים אל המטרה והתכלית, אבל יחד עם הטוב, במהלך הדרך נדבקים בנו גם עניינים פחות טובים, ואנחנו צריכים מדי פעם לעצור ולהתנקות מהם.

לפני העיסוק בקודש צריך לעשות "פוס", צריך לעצור ולבחון את עצמנו. הכוהנים העובדים במקדש נדרשים בתחילת עבודתם להיטהר ולהתקדש על־ידי רחיצת הידיים והרגליים במים שבכיור הניצב ברחבת המקדש. אנחנו נדרשים לעסוק בקודש מתוך ניקיון כפיים, ואחר שרחצנו את לכלוך הדרכים. ייתכן שבמקומות אחרים הלכלוך הזה לא יפריע ולא יהיה בו פגם; במירוץ החיים האינטנסיבי הסטיות הקלות אינן פגם של ממש, אבל העיסוק בקודש ובמקדש דורשים נקיות מיוחדת.

אמנם רק על הכוהנים מוטלת החובה לקדש את ידיהם ורגליהם ורק כשהם ניגשים לעבודה במקדש, אך כל אחד מאתנו פוגש נוהג דומה – נטילת ידיים – בהזדמנויות מסוימות. אנחנו נוטלים ידיים כשאנחנו קמים מהשינה ומתחילים את היום שלנו; אנחנו נוטלים ידיים לפני שאנחנו ניגשים לאכול לחם, וישנם שנוטלים את ידיהם גם כשהם ניגשים לקיים מצוות מיוחדות.

הכיור הראשון שממנו קידשו הכוהנים את ידיהם ורגליהם נעשה על־ידי משה רבנו ועמד בחצר המשכן. התורה מספרת שמשה הכין את הכיור מ"מראות הצובאות" וחז"ל מסבירים שהכוונה היא למראות של הנשים שצבאו ונקבצו להביא נדבה לבניית המשכן. אותן מראות, אומרים חכמים, שימשו בתחילה על־ידי הנשים לשם פיתוי בעליהן. השעבוד הקשה ועבודות הפרך במצרים, דיכאו את חיי המשפחה ואת הרצון להעמיד תולדות, והפכו גם לסכנה דמוגרפית ממשית. כשהגברים היו מותשים פיזית ונפשית מעמל יומם, היו הנשים מביטות יחד אתם במראה כחלק ממשחק חיזור ופיתוי, דבר שבזכותו פרו ורבו ישראל גם במצב הקשה הזה. כשהביאו הנשים את המראות כתרומה למשכן חשש משה להשתמש בהן בגלל הממד היצרי שמעורב בהן. ואולם, אומרים חז"ל, אמר לו א־להים שתרומת המראות יקרה בעיניו יותר מכל שאר התרומות. עבודת המקדש על־ידי הכוהנים מתחילה כל יום בקידוש הידיים מהכיור הזה, שמזכיר שצריך לטהר את המעשים והדרכים, ושמזכיר שגם אפשר, אפשר לקדש גם את ענייני הגוף והיצרים, ולכלול גם אותם בקודש.

 

כפי שציינו, המראות הצובאות נקראות כך משום שהנשים שהביאו אותן צבאו והתקבצו כדי לתרום למשכן. ואולם חז"ל, שמספרים כיצד פיתו הנשים את הבעלים באמצעות המראות, אומרים שהמילה 'צבאות' רומזת גם ל'צבאות ישראל', להמוני העם שנולדו בזכות המאמץ הזה של הנשים.

*

אמנם אין לנו היום בית מקדש שבו עובדים הכוהנים, אבל עבודה מיוחדת עדיין שמורה לכוהנים, והיא לשאת ברכה מיוחדת בעת התפילה (על ברכת הכוהנים נלמד מחרתיים). לפני שמברכים הכוהנים את ברכתם, עליהם ליטול את הידיים – ומקובל שלוויים הם שעושים זאת, ויוצקים מים על ידי הכוהנים. בעקבות זאת הפך כלי הנטלה לסמל המופיע על קבריהם של לוויים רבים, ומציין את השתייכותם המיוחדת.

 

איך זה עובד?

  • הכוהנים העובדים במקדש מצווים לפני כניסתם לקדש את ידיהם ואת רגליהם במים.
  • די בקידוש ידיים ורגליים פעם אחת בתחילת היום לשם היום כולו, אך אם במהלך העבודה במקדש, יצא הכהן החוצה, ישן, נפנה לנקביו הקטנים או הסיח דעתו מהעבודה, עליו לשוב ולקדש ידיו ורגליו.
  • קידוש הידיים והרגליים צריך להיעשות מהמים שבכיור המקדש, ובדיעבד די במים שבאחד מכלי הקודש האחרים שבמקדש.
  • קידוש הידיים והרגליים נעשה על־ידי הנחת יד ימין על רגל ימין ויד שמאל על רגל שמאל, ושפיכת מים עליהן מן הכיור.

    פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | בניית בית המקדש

    רבי עקיבא זכה לראות את בית המקדש עומד על תלו, אבל נאלץ לראות גם בחורבנו, בחורבן העם וביציאה לגלות על־ידי האימפריה הרומית.

    התלמוד הבבלי מספר כיצד הלכו בדרך ארבעה מחכמי המשנה ורבי עקיבא ביניהם. הם הגיעו אל הר הצופים וראו ממנו את הר הבית השומם ואת בית המקדש החרב, אותו בית מקדש שהיה עיקר קיומו של עם ישראל זמן לא רב קודם לכן.

    בצערם ובאבלם קרעו החכמים את בגדיהם. הם המשיכו אל הר הבית וכשעמדו בו ראו שועל יוצא ממקום קודש הקודשים. שלושה מהחכמים פרצו בבכי מר, ואילו רבי עקיבא צפה במחזה וצחק צחוק מאושר. שאלו השלושה את רבי עקיבא מדוע הוא צוחק, וכמו יהודי טוב, השיב להם רבי עקיבא בשאלה – מדוע אתם בוכים? אמרו לו – המקום שאליו לא הורשה איש להיכנס מלבד הכהן הגדול פעם אחת בשנה הפך למקום מרבצם של בעלי חיים, ולא נבכה? ענה רבי עקיבא: אדרבה, מפני כך אני צוחק – כל זמן שלא התקיימו נבואות הנביאים על חורבנה של ירושלים, לא היו יכולות להתקיים גם נבואות הנחמה והתקומה. עכשיו כשהתקיים החורבן, יתקיים גם הבניין. דווקא מעומק החושך נולד האור הגדול.

    חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה

    בניית בית המקדש | האם משהו מהסיפורים והתיאורים על המקדש שפגשנו עד היום גורם לנו להתגעגע אליו או לחוש בחסרונו? מהו בדיוק הדבר שאליו אנחנו מתגעגעים?

    מורא מקדש | האם יש מקומות – בית כנסת, או מקומות אחרים – שבהם אנחנו מרגישים קצת "שמים"? האם ההרגשה הזאת כוללת תחושת מורא? מה ההבדל בין המורא הזה לפחדים אחרים?

    קידוש ידיים ורגליים | האם ישנם דברים חשובים בחיים שלנו שאנחנו מקפידים להכין את עצמנו בטרם אנחנו ניגשים לעסוק בהם? כיצד ההכנה הזאת תורמת לנו?

    מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות

    אנחנו רגילים לחשוב על מצוות כמעשים שמחויב בהם כל אדם בפני עצמו, אך כשפגשנו את מצוות בניית המקדש, פגשנו סוג חדש של מצוות – כזה שמוטל על הציבור בכללו. מה משמעות הדבר? אם אין מי שמחויב בעצמו לבנות את המקדש בפני, יוצא שאף אחד לא חייב בכך, לא? ובכן, מצוות כלליות שכאלה גורמות לנו להרגיש את היותנו עם אחד וקבוצה גדולה אחת. ישנה אחריות משותפת לכולנו, ולכל אחד יש חלק במחויבות הגדולה.

     

     

     

דילוג לתוכן