נתינת מלח על הקרבן

נצטווינו להקריב מלח עם כל קורבן.

הוזהרנו מלהקריב קרבן בלי מלח.

והוא אומרו יתעלה:

וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח.

ויקרא ב, יג

מצוות עשה סב; מצוות לא תעשה צט

 

נד־נד, נד־נד, רד, עלה, עלה ורד.

יום בשמים, יום בתהום. יום רוח, יום חומר. יום אחד אנחנו חווים התעלות יוצאת דופן, ויום אחרי אנחנו מרגישים יצורים נאלחים, ולא ממש ברור לנו מה ההצדקה לקיומנו. כאלה אנחנו, אנושיים, מיטלטלים, נתונים במלחמה תמידית.

עבודת א־להים בכלל, ועבודתו במקדש בפרט, עשויות לדחוף אותנו להתאמץ כדי להיות "מלאכיים" שכאלה. אבל במאמץ הזה יש התכחשות לחלקים משמעותיים שבנו. כשאנחנו מתרחקים מהחומר והחומריות בצורה שלא מתאימה לנו, זה עשוי להחזיק מעמד לפרק זמן שבו נדמיין ש"נפטרנו" מהחלקים השפלים שבנו, אבל אחרי כן הם עלולים להתפרץ מתוכנו בצורה בלתי מבוקרת ובלתי נשלטת.

אחת מפעולותיו הראשונות של א־להים במעשה הבריאה הייתה ההבדלה "בין המים אשר מתחת לרקיע, ובין המים אשר מעל לרקיע" (בראשית א, ז). ההבדלה הזאת יכולה להתפרש לנו כהבדלה בין הרוחניות השמימית ובין התהומות שגועשים בתוכנו. חיי היום יום שלנו יציבים למראית עין, ואנחנו דורכים בהם על קרקע מוצקה רוב הזמן, אבל מתחת רוחשים תמיד זרמים אימתניים. אחת מהברכות שאנחנו מברכים לא־להים כשאנחנו קמים מהשינה היא "ברוך אתה ה'… רוקע הארץ על המים", והדבר יכול לסמל את היציבות היחסית של החיים שלנו, בשעה שתחתם מים סוערים.

ביחס לפעולת ההבדלה בין ה"מים התחתונים" (התהומות הסוערים) ל"מים העליונים" (שמעל לרקיע, הרוחניות והטהרה), מספרים חז"ל שבכו המים התחתונים על כך שהורחקו מא־להים. לרוב, כדי להתקרב לא־להים אנחנו אכן צריכים להרחיק מאתנו את החלקים השפלים והתהומיים שלנו. אין דרך אחרת, צריכה להיות הבדלה ברורה בין רוחניות לצדדים הנמוכים של החיים. אבל עבודת א־להים אמתית לא יכולה להסתפק רק בכך. אותם "מים תחתונים" שבנו צריכים לקבל מקום מתאים בחיים שלנו ובפנייה שלנו לא־להים. לא ייתכן שא־להים מוכן לקבל אותנו רק כשאנחנו "סטריליים" לחלוטין.

המדרש ממשיך ומספר שכאשר בכו המים התחתונים על הריחוק מא־להים, הבטיח להם א־להים שיחזרו ויתקרבו אליו, בין השאר על־ידי מלח שיינתן על הקרבנות במקדש. התורה מצווה לתת מלח על כל קרבן, ומקורו של המלח הזה הוא במי הים, באותם "מים תחתונים" סוערים ועמוקים שלפעמים עלולים להטביע אותנו.

נתינת מלח על הקרבן עשויה להתפרש גם כעניין שבא פשוט כדי שבשר הקרבן יהיה טעים. אכן, היו מגדולי ישראל שהסבירו שזהו הטעם (תרתי משמע…) למצווה. הרי הקרבת בשר הקרבנות נועדה בין השאר כדי שנכיר שכל מזוננו הוא מאת א־להים, ולכן צריך המזון המוגש להיות מעין סעודה, וממילא ראוי גם לתת עליו מלח.

אלא שדבר זה בעצמו יכול להתפרש בצורה סמלית – המלח, כשהוא ניתן במידה נכונה, מעניק טעם לאוכל שלנו, ובלעדיו האוכל תפל מאוד. כך גם הכוחות היצריים ה"אפלים", החלקים התהומיים שבנו, עשויים לתת טעם עמוק לכל שאר החיים שלנו ולעבודת הא־להים שלנו (ואילו ריבוי מלח, עושה את האוכל בלתי נסבל, וגם מאוד לא בריא…). המקדש הוא מקום שמאפשר את הדבר הזה, שמאפשר את חיבורם המחודש של המים התחתונים והעליונים, את החיבור של היצרים והתהומות עם השמים.

 

איך זה עובד?

  • מצווה למלוח כל קרבן לפני העלאתו למזבח, ויש למלוח אותו יפה יפה, אבל בדיעבד די אפילו בגרגר מלח בודד.
  • מי שהקריב קרבן ללא מלח עבר על איסור, אבל הקרבן איננו נפסל בכך.

 

אמרו חכמים שכיום, כשאין לנו מזבח, "שולחנו של אדם מכפר עליו", כלומר הדרך שבה אנחנו אוכלים. המנהג הוא להטביל את פרוסת הלחם בתחילת הסעודה במעט מלח, ובכך אנחנו כביכול מקיימים גם כיום את הציווי לתת מלח על הקרבן.

דילוג לתוכן