ברכת כוהנים

נצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום, והוא אומרו יתעלה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:  יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.

במדבר ו, כב-כז

מצוות עשה כו

 

יש כאלה שפונים לרבנים, מקובלים ו"עושי ישועות" כדי לזכות בברכה להצלחה בעסקים או בעניינים אישיים, ויש כאלה שממש סולדים מזה. אבל גם אם המרדף אחר ברכות הוא לגמרי לא אנחנו, בטוח שלברך אחרים, למשל ביום הולדתם או לרגל מאורע משמח בחייהם, זה לגמרי אנחנו.

ולָמה בעצם? לְמה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו מברכים אדם אחר? וזה לא רק ביום הולדת או במאורע מיוחד, אלא גם באמירה שגרתית כמו 'בוקר טוב'. גם זוהי ברכה.

לברך מישהו זה קודם כל לספר לו שאנחנו אוהבים אותו, זה לומר לו שאנחנו רוצים שיהיה לו טוב. אבל זה יותר מזה. לא מדובר רק ב'הצהרת כוונות', אישית ככל שתהיה. אנחנו מברכים מפני שאנחנו מאמינים בכוח של המילים שלנו. וזה בכלל לא משנה אם אנחנו מאמינים ש"מחשבה יוצרת מציאות" ובכוח המיסטי־רוחני של המילים, או שאנחנו רציונליסטים קשוחים. אנחנו לא אומרים למישהו לרגל יום הולדתו 'אני ממש אשמח אם תזכה לבריאות, אושר ועושר', אלא 'אני מאחל לך שתזכה לבריאות, אושר ועושר', וזה סיפור אחר לגמרי. אז באמת לא ממש משנה "איך זה עובד", באיזשהו מקום אנחנו מאמינים ויודעים שלברכות שלנו יש כוח להשפיע.

גם א־להים רוצה לברך אותנו ולאחל לנו כל מיני דברים טובים. בכל יום מצווים הכוהנים לברך את ישראל. בבית המקדש היו הכוהנים מברכים את העם בסיום הקרבת הקרבנות, ומחוץ למקדש, וכך גם בימינו, קבעו חכמים שיברכו הכוהנים לקראת סוף התפילה. כך הופכת הברכה למעין מענה של א־להים לפנייה שלנו אליו. אחרי שנשאנו את כפינו השמימה והתפללנו לה', נושאים הכוהנים את כפיהם אלינו, מברכים אותנו בשמו, ומבטאים את אהבתו הגדולה. חז"ל מוסיפים ואומרים שהקדוש ברוך הוא ממש מתאווה לכך שהכוהנים יברכו את ישראל. יותר מכך – חלק מגדולי ישראל אמרו שהמצווה איננה מוטלת רק על הכוהנים המברכים, אלא שגם ישראל המתברכים מקיימים בכך מצווה, והדבר הזה מדגיש עוד יותר את אהבתו של א־להים ורצונו להיטיב. אם נשאל – מדוע, אם כן, לא משפיע א־להים את טובו ישירות גם בלא הכוהנים? נשיב שתי תשובות: ראשית, א־להים רוצה שניקח חלק ונהיה שותפים בטוב שאנחנו זוכים לו. ואולי חשוב מזה – ברכת הכוהנים היא מילים של אהבה מאת א־להים אלינו, מילים שמתארות את רצונו להשפיע לנו טוב, והן חשובות לא פחות, ואפילו יותר, מהשפע הטוב עצמו.

לפני שהכוהנים מברכים את ישראל הם אומרים "ברוך אתה ה'… וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". החתימה הזאת – 'באהבה' – היא עניין מיוחד. בדרך כלל איננו מציינים בברכה על מצוות כיצד צריך לקיים אותן. כשאנחנו מתיישבים בסוכה, למשל, אנחנו אומרים "ברוך אתה ה'… וציוונו לישב בסוכה", ולא מוסיפים "לישב בסוכה שיש לה דפנות וסכך". אבל בברכת כוהנים האהבה כל־כך לא נפרדת מהמצווה עד שהיא חלק ממטבע ברכת המצווה עצמה. למעשה, כוהן ששונא חלק מהמתפללים שאותם הוא אמור לברך, או שיש מתפללים ששונאים אותו, כוהן כזה כלל לא יעלה לברך, כי אינו יכול לברך באהבה.

המדרש מספר שכשציווה א־להים את אהרון ובניו לברך, אמרו לו ישראל ”אנחנו לא רוצים שמישהו אחר יברך אותנו מלבדך", והבטיח להם א־להים שבשעה שהכוהנים מברכים, הוא כביכול עומד אתם ומברך בעצמו.

 

איך זה עובד?

  • בכל יום מצווים הכוהנים לברך את ישראל, ויש אומרים שגם ישראל המתברכים שותפים בקיום המצווה.
  • בבית המקדש היו מברכים הכוהנים בסיום עבודת הקרבנות, ומחוץ למקדש, וכך גם בימינו בבית הכנסת, הכוהנים מברכים את המתפללים לקראת סיום תפילת עמידה של שחרית.
  • הכוהנים פונים אל המתפללים, מגביהים את ידיהם, ומברכים אותם בפסוקי "יברך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". הכוהנים נוהגים לכסות עצמם בטלית בעת הברכה.
  • שם ה' מבוטא על־ידי הכוהנים כפי שאנחנו רגילים לבטאו – א־דוניי – אך במקדש היו הכוהנים משתמשים בשמו המפורש והקדוש של א־להים.

 

אמנם המצווה על הכוהנים היא לברך בכל יום, אך בארצות אשכנז נהגו לברך ברכת כוהנים רק בחגים. גדולי ישראל הסבירו שהסיבה לכך היא שבגלות איננו שרויים בשמחה, ובלי שמחת הלב לא ניתן לברך.

*

אחד הגילויים הארכיאולוגיים המרגשים שהתגלו בארץ הוא מערות קבורה בכתף הינום שבירושלים. הממצא החשוב ביותר במערות אלו הוא לוחיות כסף זעירות מגולגלות ובהן נוסח ברכת כוהנים. הלוחיות שימשו כנראה כסגולה ושמירה לנשמת הנפטרים, ולפי ההשערה הן בנות כאלפיים ושש מאות שנה – מימי סוף תקופת בית המקדש הראשון.

דילוג לתוכן