בשביל כבוד לא צריך לעבוד

כיבוד הכוהנים

נצטווינו לכבד זרע אהרון ולנשאם ולרוממם, ולייחס להם מעלת קדושה וכבוד, ואפילו אם יסרבו לכך, לא נשמע להם. כל זה לשם כבוד לה' יתעלה, כיון שלקחם לעבודתו והקרבת קורבנותיו. והוא אומרו:

וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱ־לֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב, קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם.

ויקרא כא, ח

ובא הפירוש: "וקדשתו" – לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון בתורה, ולברך ראשון, ליטול מנה יפה ראשון.

וגם לשון המדרש: "וקדשתו" – "על כרחו"; כלומר, שמצווה זו נצטווינו בה אנחנו ואינה תלויה ברצון הכהן.

מצוות עשה לב

הבדיחה על הילד שעשה "מעשה טוב" והעביר בכוח זקנה את הכביש, היא בדיחה מוכרת מאוד. למעשה, לא רק שהיא מוכרת, אלא שהיא גם הפכה לשימושית ביותר כשאנחנו רוצים להדגים שיחס לזולת צריך להיות מותאם אליו ולרצונותיו.

אבל מתברר שלא תמיד זה כך. ישנם תפקידים שיש בהם מידה של ייצוגיות, כזאת שלא מאפשרת לבעל התפקיד לבחור כיצד הוא רוצה שיתייחסו אליו. אם נשיא המדינה יחליט שמביך אותו הקטע הזה שבו כולם עומדים לכבודו באירועים ממלכתיים כשהוא נכנס, ושהוא מוותר על כך, זה לא יוסיף כבוד לאף אחד. ואם בסוף ארוחה חגיגית במעונו של ראש מדינה אחרת יחליט ראש ממשלת ישראל לשטוף בעצמו את הכלים, זה לא יהיה מגניב, זה יהיה סתם מביך… כבודו של הנשיא אור ראש הממשלה במקרים האלה הוא כבודה של המדינה, וכל זמן שהם בתפקידם אין להם אפשרות לוותר על הכבוד הזה. חוסר האפשרות הזה, חוסר היכולת שלהם לבחור האם הם מעוניינים בכבוד, מזכיר להם ולנו, שגם במקרים שבהם הם רוצים בכבוד וגם כשהדבר נעים להם, בסופו של דבר הם נציגים בלבד, והכבוד שמופנה כלפיהם הוא כבוד כלפי מה שהם מייצגים.

כבר למדנו על המעמד המיוחד שזוכים לו בני שבט לוי. הדבר בא לידי ביטוי בזכויות שונות, כמו גם בחובות רבות. בשבט לוי עצמו אנחנו מוצאים חלוקה לשני "מעמדות". הכוהנים, בניו וצאצאיו של אהרון, מיוחדים משאר השבט בכך שהם לבדם עובדים במקדש ומקריבים בו את הקרבנות. הכוהנים הם משרתי א־להים ו"נציגיו" ולכן כבודם הוא כבודו. פעמים אחדות מציין הרמב"ם שהכבוד שעלינו לכבד את הכוהנים איננו נתון לבחירתם, ועלינו לכבד אותם גם בעל כורחם (מלבד אזכור הדבר כמה פעמים במצוטט לעיל מדברי הרמב"ם, הוא שב ומזכיר זאת גם בהמשך דבריו). ההדגשה החוזרת ונשנית הזאת מובנת לאור מה שציינו, ומה שמציין גם הרמב"ם עצמו – כיבוד הכוהנים הוא אחת מדרכי הענקת הכבוד לא־להים. הרי כבוד הוא עניין מבלבל מאוד – הוא עלול לבלבל אותנו כשאנחנו מעניקים כבוד לאדם מסוים, ויכולים לייחס לו בעקבות זאת מעלות שאין בו; והוא כמובן עלול לבלבל את זה שמכבדים אותו ובקלות עלול הכבוד "לעלות לו לראש". לכן, במין "הפוך על הפוך" דווקא החובה לכבד גם בניגוד לרצונו של המכובד, מדגישה שהוא שלא הוא בעל הכבוד, אלא נציג בלבד, והדבר מוסיף ענווה רבה.

חובת הכבוד הזאת מתייחסת לכוהנים כולם, לא רק לאלה שכשרים לעבוד במקדש. גם את הכוהנים בעלי המומים, שמפני כך מנועים מעבודה, גם אותם יש לכבד. משמעות הדבר היא שהכוהנים אינם זוכים בכבודם בגלל עבודתם ומעשיהם, אלא בגלל מעלה שטבועה וחקוקה בהם עמוק מהמעשים שהם עושים. אמנם הפסוק אומר: "וקדשתו, כי את לחם א־להיך הוא מקריב", אבל אין מדובר בהכרח על הקרבה בפועל, אלא על שייכות נשמתית לכך, גם אם איננה מתגשמת במעשה. במעלה הזאת הם אינם בוחרים. גם לא בחובה לכבד אותם.

לקראת מתן תורה אומר א־להים לישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). כולנו קצת כוהנים, לכולנו מעלה נשמתית מיוחדת שאנחנו צריכים לייקר ולכבד, ומוטל עלינו לזכור שלכבד את עצמנו הרי זה לכבד את א־להים.

שאלה פיקנטית התעוררה בספרות ההלכתית בנוגע לקבורתו של כוהן בשעה שיש נפטר נוסף שאיננו כוהן ויש לעסוק גם בקבורתו. האם גם במקרה זה קודם הכוהן מפני כבודו? הפוסקים נטו להכריע שכבודו של הכוהן מלווה אותו בחייו, אך איננו מעניק לו פריווילגיות לאחר מותו…

איך זה עובד?

• מצווה לקדש את הכוהנים, אשר יוחדו להקרבת הקורבנות.
• לפיכך יש להקדים ולהעלות את הכוהן ראשון לתורה, לפני שאר העולים. כמו כן יש לכבד את הכהן ליטול ראשון מנה בסעודה, ולהיות המברך בסיום הסעודה.