בשביל מה לחיות? בשביל מה למות?

קידוש שם א־להים ואיסור חילולו. חלק א

ציוונו לקדש השם,

והוא אומרו:

"וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"

ויקרא כב,לב

ועניין מצווה זאת, שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים, ושלא נפחד מהיזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה – לא נשמע לו, אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט; ואפילו לא ניתן לו לחשוב שכפרנו אף שלבנו מאמין בו יתעלה.

וזאת היא מצוות קידוש השם שמצווים בה בני ישראל בכללם, והיינו – מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו יתעלה ואמונת ייחודו.

הוזהרנו על חילול השם והוא הפך קידוש השם שאנו מצווים בו,

והוא אומרו יתעלה:

"וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי"

שם

מצוות עשה ט, לא תעשה סג

הפתגם המוכר אומר ש"מי שאין לו בשביל מה למות, גם אין לו בשביל מה לחיות". אבל הפתגם הזה לא רק מוכר, אלא גם שחוק, ובעיקר – ספק אם עדיין מוסכם.

בסוף אפריל 2014 סערה ארה"ב בגלל הוצאה להורג (נוספת) שלא התנהלה כמתוכנן. הנדון למוות, שהורשע ברצח, ארבעה מקרי אונס, ארבע חטיפות, שוד, תקיפות ועוד, קיבל זריקת המתה, אך רק אחרי 43 דקות של התפתלות מת מהתקף לב. המקרה הצית מחדש את הפולמוס הסוער בארה"ב – האם לאסור גזר דין מוות. לכאורה מדובר ברגישות גדלה והולכת לחיי אדם, מה שבא לידי ביטוי גם בהקפדה מתרחבת על "טוהר הנשק" וכדומה.

ואולם במקביל "המתות החסד" נעשות מקובלות מתמיד. בהולנד מותר לרופא להמית חולים סופניים המבקשים זאת, ובבלגיה מותר להמית גם ילדים. בסוף 2014 שמה קץ לחייה בריטני מיינרד, אמריקנית בת 29 שבמוחה גידול ממאיר, ועוררה שוב קריאות להתיר "מוות בכבוד".

כל זה גורם לחשוב שהעולם לא נעשה רק רגיש יותר לחיי אדם, אלא בעיקר שהשיח הרווח הופך משיח של חובות לשיח של זכויות. כל אחד אדון לגורלו, ולכן אין לאדם זכות ליטול את חיי זולתו אך יש לו זכות לוותר על חייו שלו.

היהדות מקדשת את החיים גם במחיר ויתור על מצוות רבות. א־להים פונה ודורש: "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אני ה'" (ויקרא יח, ה), ומכאן למדו חכמים, שאסור שאדם "ימות בהם", כלומר, שבעת סכנה נדחות כמעט כל מצוות התורה להצלת החיים. על־פי ההלכה כשיש לחלל שבת להצלת חולה, ראוי שדווקא גדולי ישראל יעשו זאת, כדי לפרסם שפיקוח נפש דוחה גם מצווה חשובה כל־כך.

ואולם ישנן שלוש מצוות שאם שעלינו לבחור האם לעבור עליהן או להיהרג, אנחנו נתבעים להיהרג ולא לעבור. אלו הם האיסורים לעבוד עבודה זרה, לרצוח או לגלות עריות. עוד נרחיב בעניינן, וכעת רק נציין שהשלוש מייצגות את ערכי היסוד המעניקים לחיים את ערכם.

שיח הזכויות בחברה המודרנית מתאר את החיים כחפץ שבבעלותנו. אך כשכך נתפסים החיים, הם מתרוקנים לאט מתוכנם, וגם נעשים בודדים מאוד. התביעה היהודית שגם בעת חולי וייסורים לא ניטול את נפשנו בכפנו, ומנגד, שבמצבים מסוימים נקריב את חיינו, התביעה הזאת מעניקה לחיים ערך שמעבר לחיים. החיים יונקים את משמעותם ממה שלמעלה מהם. ערכם של החיים הוא ערך א־להי.

לא רק על קיום שלוש המצוות הנ"ל עלינו למסור את נפשנו. ישנם מצבים, כגון אם גוזר השלטון שלא לקיים מצווה מסוימת, שבהם עלינו למסור את הנפש על כל אחת מהמצוות!

בכל המקרים הללו האדם מקדש את השם במותו, כלומר מקדש את שמו של א־להים. בבחירתו במוות הוא מכריז ומודיע שא־להים הוא מקור החיים, ושהחיים נועדו לגלות ולהגשים את ערכם הא־להי. חיים שאינם עומדים על הבסיס הזה, אינם ראויים לשמם.

• אם אדם מכריח יהודי לעבור עבירה, ולולא כן יהרוג אותו, עליו לעבור ולא להיהרג. ואולם אם מדובר בעבודה זרה, גילוי עריות או רצח, עליו להיהרג ולא לעבור.
• אם המכריח עושה זאת, לא לשם הנאתו, אלא רק כדי שיעבור היהודי על המצווה, ואם זה במעמד עשרה יהודים, יש להיהרג ולא לעבור גם כשאין מדובר באחת מהעבירות החמורות הנ"ל.
• בשעת גזירה כללית על־ידי שלטון רשע שלא לקיים את אחת המצוות, צריך למסור את הנפש על קיום המצווה, תהא אשר תהא.
• מי שנדרש להיהרג ולא לעבור ומסר עצמו למיתה קידש את השם, ואם הדבר היה במעמד עשרה יהודים, "הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל, חנניה, מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחבריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן" (הלכות יסודי התורה ה, ד).
• אם אמרו גויים לישראל: "תנו לנו אחד מכם, ואם לא, נהרוג את כולכם", ואפילו אם תבעו שיימסר להם אדם אחד מסוים, ייהרגו כולם, ולא ימסרו אחד מהם למיתה.

הרב דוקטור כהנא, מרבניה של לבוב בדור האחרון לקיום הקהילה, מספר בזיכרונותיו, על ר' אנשל שרייבר, דיינה של ז'ולקיב, אדם בעל נפש עדינה, גדול בתורה, עניו ומקובל. ר' אנשל נתפס על ידי הגרמנים ברחובות לבוב וצורף למשלוח למרות שהייתה בידו תעודה של עובד קהילה. הגרמנים סירבו להיענות לבקשות אנשי הקהילה, ולשחרר "יהודי בעל זקן ופיאות, בקפוטה (= מעיל חסידי) של משי חגורה באבנט". כאשר נודע לר' אנשל ששיחרורו מתמהמה לא בשל התעודה, אלא בשל זקנו ופיאותיו, מראהו ולבושו היהודי, קרא בשמחה: 'אם כן, יתברך שמו, לפחות יודע אני על מה אני מוסר את נפשי. כל הזמן חשבתי שבגלל התעודה המטופשת'. עתה חזר על פסוק זה 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך. אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו, עכשיו שבא לידי לא אקיימנו?' התחילו עיניו בורקות ופניו אומרות שמחה והתלהבות. כלום יש בחיים של יהודי רגע יפה מהרגע שנודע לו כי הוא מקדש את השם?"

(ארכיון יד ושם, 03/3077. מופיע במאמרו של ישראל גוטמן: "קידוש השם" ו"קידוש החיים").