חג השבועות
נצטווינו לשבות ביום העצרת,
והוא אומרו:
וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.
ויקרא כג, כא
הוזהרנו מלעשות מלאכה ביום עצרת,
והוא אומרו:
כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
שם
מצוות עשה קסב; לא תעשה שכה
יש אולי דבר אחד בעולם שמעצבן אותנו יותר מאשר כשאומרים לנו מה לעשות.
כשאומרים לנו מה לא לעשות…
זה מרתיח. קשה לנו גם כך עם כל המגבלות שהחיים מטילים עלינו, שאם למישהו יש חוצפה להוסיף עליהן, אנחנו פשוט יוצאים מהכלים.
אלא שגבולות הם אחד הרכיבים החשובים ביותר לחופש שלנו. פיתוח שרירים, למשל, מתרחש מתוך מאמץ שנתקל בהתנגדות. ילד שגדל בבית ללא גבולות דומה למי שחי בבית מקרטון – זה נוח מאוד שהתנגשות בקיר לא גוררת כאב, אבל מאותה סיבה עצמה אין בבית כזה שום תחושת ביטחון. בבית מבלוקים ובטון, לעומת זאת, "מפגש" עם הקיר יכאב, אבל לכן גם מקנה בית כזה ביטחון, והביטחון מעניק שקט ושלווה, שהם המצע להצמיח עליו את החופש שלנו.
גם בעולם הנפש הצמיחה כרוכה בתסכול ובהתייצבות בפני גבולות.
רבי נחמן מברסלב אומר שהיראה בונה כלים לחסד, ומשמעות הביטוי הזה דומה לדברינו עד כה. יראה מתעוררת מתחושת הקוטן שלנו. יש ביראה צמצום והגבלה. אבל כל אלה בעצמם מקנים איזה חוסן, ובונים עמוד שדרה, ועל־ידי כך הם מאפשרים לספוג לתוכנו את השפע הא־להי הרחב והלא מוגבל.
כשעמדו ישראל סמוך להר סיני, ימים אחדים לפני שקיבלו את התורה, ציווה א־להים את משה "להגביל" את ההר, כלומר לאסור על ישראל לעלות אליו. העיסוק בעניין הלכאורה צדדי הזה נפרש על פסוקים ארוכים בצורות שונות. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב מסביר שהעניין הזה בעצמו היה כלי, שבאמצעותו קיבלנו את התורה. הוא מזכיר את דברי הפסוק בשיר השירים "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" (שיר השירים ב, ז). פירוש המילים הוא 'אל תעוררו את האהבה עד שיהיה רצון וחפץ בכך', אך הרמב"ן מוצא בהן משמעות נוספת. הוא מסביר שאם באדם מתעוררת אהבה לא־להים, ראוי שיגייס אותה לשם עשיית מצווה. העשייה הממשית היא כלי וחפץ שבו יכולה האהבה להיאחז ולנוח, וללא עשייה של ממש, האפשרות להחזיק באהבה תהיה מייגעת ומתישה.
בעקבות הדברים האלה אומר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שההגבלה שלא לעלות להר סיני הייתה הכלי לקבלת התורה. הרי הנשמה כמהה ומתגעגעת לאור הא־להי, ובוודאי בני ישראל כספו לעלות גם הם כמו משה. היכולת שלהם לעצור את עצמם, לצמצם ולרסן את הגעגועים, זה בעצמו מה שאפשר להרוות את הגעגועים האלה באמצעות התורה. זאת אחת הסיבות, הוא אומר, לכך שחג השבועות נקרא בפי חז"ל 'עצרת'. עצירה היא הגבלה והימנעות, אבל היא גם כינוס ואיסוף.
אולי לכן גם חל שבועות בפתח הקיץ – האור הגדול דורש זהירות ואיפוק, כדי שיתקבל אצלנו כראוי.
המדרש מספר שלפני שנתן א־להים את התורה לעם ישראל, פנה אל שאר העמים והציע גם להם לקבל את התורה. אלא שכל עם מצא בתורה מצווה כלשהי שמנוגדת לאופיו, ולכן ויתר על ההצעה. רבי אברהם מסוכטשוב תמה בעקבות זאת מדוע לא העמיד א־להים גם את עם ישראל במבחן דומה, ומשיב שא־להים אכן דרש גם מישראל לקבל על עצמם דבר שמנוגד לטבעם. טבע הנשמה של כל יהודי הוא להתקרב ככל האפשר לא־להים, ובזמן מתן תורה נדרשו ישראל להתגבר על הטבע הזה ולעמוד מרחוק.
התוכן הזה רלוונטי, לא רק למעמד הר סיני ומתן תורה, אלא למערכת המצוות כולה. לא תמיד קל לנו עם ריבוי פרטי המצוות המעשיות ועם שלל האיסורים, שמרובים ממצוות העשה. אבל כל אלה הם הכלי לחופש שלנו. המצוות וההגבלות הן צמצום האהבה לכלים של ממש.
בתורה עצמה לא מוזכר שמעמד הר סיני התרחש בחג השבועות. בפסוקים מתואר החג כחג הביכורים בלבד. הידיעה שביום זה ניתנה התורה נמסרה לנו על־ידי חז"ל, ואנחנו מציינים זאת בתפילות החג.
רבי לוי יצחק מברדיצ'ב
חי לפני למעלה ממאתיים שנה באוקראינה. היה מגדולי תנועת החסידות שייסד הבעל־שם־טוב, כיהן כרב וראש ישיבה, אך מפורסם בעיקר בזכות אהבתו הבלתי מסויגת לכל אדם מישראל, גם לחוטאים ופושעים, ובזכות יכולתו ללמד עליהם זכות.
איך זה עובד?
מצווה לשבות ולא לעשות מלאכה בחג השבועות, בדומה לאיסור המלאכה בשבת, אך מותר לעשות חלק מהמלאכות הנדרשות להכנת אוכל.
פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה בליל הסדר
באחת השנים סיים רבי לוי יצחק מברדיצ'ב את עריכת ליל הסדר, והיה נדמה לו שעשה זאת בשלמות וכוונה טהורה, מה שעורר בלבו גאווה. אלא שמהשמיים התגלו והודיעו לו שהסדר שערך חיים הסבל, גרם נחת רוח גדולה יותר בעליונים.
רבי לוי יצחק ביקש מתלמידיו שיביאו אליו את חיים הסבל, וכשהגיעו לבית הסבל, אמרה להם אשתו שהוא ישן שיכור כלוט. בחוסר ברירה לקחו אותו החסידים על כתפיהם, והביאו אותו לרבי לוי יצחק. בקושי רב הצליחו לעורר את הסבל הנבוך, שלא הבין לשם מה נקרא. כששאל אותו רבי לוי יצחק כיצד ערך את הסדר, חשב בתחילה הסבל שהצדיק לועג לו, אך לבסוף נענה וסיפר:
"כבוד הרב, אני יודע שאסור לשתות וויסקי בחג הפסח, ולכן היום, זמן קצר לפני סוף הזמן, שתיתי כמות כזאת, שתספיק לי לכל ימי החג. כמובן, זמן קצר אחרי כן התמוטטתי… בלילה אשתי ניסתה להעיר אותי וביקשה שאערוך את הסדר כמו כל היהודים, אבל לא הצלחתי לקום. בשלב כלשהו אמרה לי, שזהו זה, תכף יפציע השחר. אספתי את שארית כוחותיי, וביקשתי ממנה שתקרא לילדים. הושבתי אותם על ברכיי ואמרתי להם – אני לא יודע הרבה. אבא שלי היה עם הארץ, וגם אני עם הארץ. אבל את זה אני יודע – שהאבות שלנו היו בגלות במצרים, וגם אנחנו בגלות. והא־להים שגאל אותנו מידי המצרים, יגאל אותנו גם מהגויים שביניהם אנחנו חיים, ויעלה אותנו לארץ־ישראל. סיימתי וראיתי על השולחן מצות, ביצים ויין. אכלתי את המצות והביצים ושתיתי את היין. נרדמתי מיד וחזרתי לישון".
הביט רבי לוי יצחק בחיים הסבל בעיניים נוצצות ומלטפות, וביקש מחסידיו שילוו אותו לביתו.
חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה
אכילת מצה בליל פסח | האם אנחנו יכולים לחשוב על התרחשות בחיים שלנו שציערה אותנו, עד שבאמצעות פרשנות אישית שונה, וללא שינוי המציאות, הצלחנו לשמוח בה?
ספירת העומר | האם יש משהו בחיים שלנו – כישרון או רגש – שהיו סוג של מתנת שמים עבורנו, אבל "הלכו לנו לאיבוד", ואנחנו נדרשים לעמל אפור כדי לשוב ולרכוש אותם?
חג השבועות | אילו מהגבולות או המחויבויות בחיים שלנו, מגבירים את היצירתיות, החופש והמעוף שלנו? כיצד?
מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות
הזכרנו בעבר את דברי חכמים ש"רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", כלומר, שריבוי המצוות נועד להרבות את הזכויות שלנו. על כך שאלנו – הרי ריבוי המצוות הוא גם ריבוי הזדמנויות לכישלון?!
הבאנו מענה אפשרי אחד לכך, ועתה נזכיר ביאורים נוספים. הרמב"ם עצמו מסביר, שאפילו על־ידי קיום מצווה אחת בלבד בשלמות ובאהבה, נוכל לזכות לחיי העולם הבא. לעומת זאת המהר"ל מפראג אומר, שמדובר על המדרגה הנשמתית שלנו. עצם העובדה שהצטווינו במצוות רבות מעידה על המעלה שלנו, שהיא נצחית ולא ניתנת לביטול או מחיקה גם אם חלילה לא נגשים אותה, ולא נקיים את המצוות כראוי.