גלגל ענק

שביתה בשבת | חלק ב

"הזמן הוא גלגל ענק" כתבה שמרית אור בשירה המפורסם. ובגלגל הזה אנחנו מיטלטלים בין מחשבות על כך שאנחנו היצורים הנוראים ביותר בקוסמוס למחשבות על כך שהיינו מושיעים את העולם אם מישהו רק היה מקשיב לנו. אנחנו מיטלטלים בין עצב לשמחה, תזזית למנוחה, בין מצוקה לרווחה. לפעמים מתחשק לנו לבקש שמישהו יעצור את הגלגל, כי אנחנו רוצים לרדת. אבל עם כל הקושי, התנועה הבלתי פוסקת הזאת היא דופק החיים.

בתחילת ספר יחזקאל מתאר הנביא חיזיון א־להי שנגלה לו, ובמהלכו הוא מספר כיצד ראה שהחיות, שהן אחד ממיני המלאכים, נתונות ב"רצוא ושוב" (יחזקאל א, יד), כלומר רצות למקום מסוים ושבות חזרה למקומן הראשון. גדולי ישראל ראו בדברים האלה גם תיאור של מהלכי הנפש שלנו – עוברים עלינו זמנים של 'רצוא' – התרוממות גדולה, יצירתיות, תחושת תנועה פנימית, ולצדם זמנים של 'שוב' – קושי, של תחושת מחשך, תקיעות פנימית ומפגש עם החלקים המחוספסים והאפורים של החיים. רבי נחמן מברסלב אומר שצריך לדעת להתנהל בכל אחד מסוגי הזמנים האלה. לא ניתן לחלק בפשטנות את הזמנים לשני סוגים, כאילו עתות ה'רצוא' הן הזמנים ה"טובים", ופרקי ה'שוב' הם הזמנים ה"רעים". לא ניתן להחליט שבזמנים של 'שוב' אנחנו "עושים שביתה" ו"ברוגז". זה לא עובד כך, וצריך ללמוד להפיק את המרב מכל זמן. לא ניתן להיות ב'רצוא' תמידי, ויש ערך גם לתקופות של קטנוּת.

החלוקה ל'רצוא' ו'שוב' מזכירה את החלוקה שעליה דיברנו אתמול, ובשני סגנונות הפוכים.

מצד אחד ימי החול מלאים התרוצצות ועשייה, ואילו בשבת אנחנו שבים להתבונן בשורש ובתכלית. במובן הזה, ימי החול הם זמן של 'רצוא' והשבת היא זמן של 'שוב', כמו שמרמז שמה. על־פי זה דווקא ה'שוב' מבטא את הגדלות. אך מצד אחר, בשבת הנפש רצה בגעגוע אל מקורה, ואילו בימי החול היא שבה אל העולם הזה עם כל האתגרים שבו.

המתח בין העשייה למנוחה, והצורך לחבר את תנועות החיים האלה, מביא אותנו להיעזר בדברים של הבעל־שם־טוב שנוגעים לכך.

הבעל־שם־טוב מדבר על החומרה של הגאווה, או כפי שהוא מכנה זאת – "הרגשת עצמו" – כלומר, השקיעה של אדם בעצמו, והאטימות כלפי מה שחוץ לו. אך הבעל־שם־טוב מציע גם תיקון לגאווה הזאת. ומהו? בלשון הבעל־שם־טוב מדובר על "זריזות במתינות". עוד לפני שממש מבינים מה המשמעות של המושג המוזר הזה, מרגישים שיש משהו מדליק בעצם ההצמדה הזאת של מושגים הפוכים, כמו לומר – פח מפלסטיק, או – עיגול בצורת משולש.

אבל איך אפשר להיות זריזים ומתונים יחד, ואיך ההצלחה לעשות את זה תורמת לענווה?

ובכן – מי שכולו מתינות, ונמנע מעשייה, בוודאי שקוע מאוד בעצמו (ובכורסה שלו…) אולי נדמה לו שהעולם הפנימי שלו מלא ועשיר, והוא עסוק בצמיחה פנימית, אבל כשהעיסוק בַּפנים איננו מתחכך בעולם שבחוץ, מדובר לרוב בהזיות ודמיונות. אבל גם מי שפועל, יוצר ועושה ללא שום מנוחה הוא לרוב אדם ששקוע בעצמו. זה אולי מפתיע, כי מדובר באדם שלכאורה מסור לאחרים ולרווחתם, אבל כשהעשייה איננה מלווה בזמנים של השתהות, של עצירה כדי לבדוק האם העשייה שלנו מותאמת לצרכים האמתיים שלהם, מדובר לרוב בעשייה שמשרתת את האגו שלנו, ועלולה לפגוע ולהזיק.

המודל של הבעל שם לעשייה מתוך זריזות במתינות, הוא אולי הגרסה היהודית בת מאות השנים לשילוב הראוי בין Being ל Doing בשפת הפסיכולוגיה המודרנית. 'זריזות במתינות' היא עשייה נמרצת, שיש בה גם רגישות ותשומת לב.

ימי החול הם ימים של עשייה זריזה, והשבת היא זמן של התבוננות מתונה ופנימית.

שלמה המלך מתאר בספר משלי בעלי חיים שהם "מיטיבי לכת" (משלי ל). אחד מהם הוא 'זרזיר מתניים', שמוכר כיום ככלב הרוח "גרייהונד" – המהיר בין הכלבים. ריצתו מהירה מאוד, מצד אחד, אבל גם אצילית ונראית נינוחה ביותר, מצד אחר. אומר על כך הרב יצחק גינזבורג, שזרזיר המתניים הוא דוגמה לזריזות במתינות…