דין ודברים

ראש השנה

נצטווינו לשבות ביום אחד בתשרי,

והוא אומרו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר,
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.

ויקרא כג, כג-כד

הוזהרנו מלעשות מלאכה ביום ראש השנה,

והוא אומרו בו:

כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

ויקרא כג, כה

מצוות עשה קסג; לא תעשה שכו

אף אחד לא אוהב ששופטים ומבקרים אותו, ובמובן הזה ראש השנה הוא לא יום קל. ברור שכשהשופט הוא א־להים זה אחרת, שכן המשפט שלו הוא משפט צדק, והוא דן ברחמים ונוהג לפנים משורת הדין. ובכלל, אם לא־להים לא ניתן דין וחשבון, למי כן?

ועדיין, מערכת יחסים של שופט ונדון היא מערכת יחסים קשה.

אלא שבספרות החסידות ופנימיות התורה מתואר הדין בצורה שמעניקה לו עומק ומרככת אותו.

זה לא שא־להים כביכול ניגש ללוח השנה, מביט, ואומר לעצמו 'יווו, כבר סוף חודש אלול, ותכף שנה חדשה. נו, צריך להתיישב על כיסא הדיין ולשפוט את הנבראים'…

הדין צומח מאליו מתוך השנה החולפת. בראש השנה הקודם יצאנו לדרך חדשה עמוסה בציפיות ותקוות. ככל שעובר הזמן, מתעורר ממעמקים צורך לבחון "איפה היינו ומה עשינו", לבדוק כמה מתאימה ההגשמה עם מה שתכננו ורצינו.

וכדרכו של עולם, תמיד ישנו פער בין הרצונות ומה שהצלחנו לעשות אתם בפועל, והפער הזה גורר מידה של תסכול ואכזבה.

בואו נרשה לעצמנו לדבר לרגע בהאנשה גדולה כלפי א־להים, מתוך ידיעה שהדברים אינם באמת מוגשמים ומגושמים כל־כך.

ראש השנה הוא יום בריאת העולם, היום שבו החליט א־להים "ללכת על זה" ולברוא מקום עם ברואים בעלי חופש בחירה. הוא קיווה שהנבראים יבחרו למלא את העולם בטוב, יקשיבו בקולו וייענו לעצותיו. אך לא עבר אפילו יום, והאדם הראשון הפר את המצווה היחידה שבה צווה, ובהמשך בנו רצח את אחיו, ומאז מתגלגלת האנושות בדרכים מפותלות שכל־כך רחוקות ממה שחלם עליו א־להים.

בספרות הפנימית מתואר ראש השנה כיום שבו א־להים מתבונן בשנה החולפת על כל מאורעותיה, וכביכול נחמץ לבו מהמרחק שבין התקוות למימוש. האכזבה מביאה אתה עייפות, ולא־להים מתחשק פשוט "ללכת לישון" ולרדת מכל הסיפור. הרי בשביל מה הוא צריך את זה? את "כאב הראש" והתסכול המתחדש מדי שנה בשעת הביקורת וחשבון הנפש. עדיף לשקוע בחלומות המתוקים ולוותר על המציאות המאכזבת. ספרי הקבלה מתארים כיצד מסתלקת החיות הא־להית מהעולם בראש השנה, וזה מפחיד ומאיים.

מה עושים?

עמל התפילות שלנו בראש השנה הוא מעין ניסיון לשכנע את א־להים שיש טעם להתעורר, לשוב ולהאמין במציאות ולהעניק לה חיים. ראש השנה הוא יום זיכרון, וביום הזה זוכר א־להים את העבר ואת ההווה – את כל מה שקיווה לו, ואת כל מה שנעשה בשנה החולפת, ושבמקרים רבים היה הפוך מהתקווה. ואילו אנחנו עומדים וכביכול מזכירים לא־להים את העתיד, את זה שבסוף יהיה טוב, משכנעים אותו שאם ייתן לנו צ'אנס לשנה אחת נוספת, לא נשכח אותו עוד, ודברו יהיה נר לרגלינו.

כשכך מתבאר אופיו של היום, הדין איננו פחות דרמטי. אדרבה, הוא נוקב הרבה יותר. אלא שעם זה הוא מתפרש גם כעניין רך יותר, ובעיקר – כעניין שמבטא שותפות עמוקה שלנו עם א־להים. לא מדובר על מלך שיושב על כסאו וחורץ גורלות באדישות. הדין הוא בראש ובראשונה סביב השאלה – האם יסכים א־להים לשוב ולקחת על עצמו את ה"פרויקט" הזה, שהוא העולם שלנו. לא בגלל שא־להים הוא מלך, לכן הוא דן. הדין הוא האם כלל ימשיך א־להים למלוך על העולם.

הדין מתפרש לפי זה כסוג של "דין ודברים" בינינו ובין א־להים, ובדיון הזה אנחנו מתבקשים, לא רק להתחנן כדי להציל את עורנו, אלא לקבל על עצמנו לעשות את א־להים נוכח יותר בחיים שלנו בשנה הקרובה. רק כך נוכל "לפתות" אותו להמשיך את השותפות והברית.

איך זה עובד?

• מצווה לשבות ולא לעשות מלאכה בראש השנה, בדומה לאיסור המלאכה בשבת, אך מותר לעשות חלק מהמלאכות הנדרשות להכנת אוכל.

  ראש השנה נועד מהתורה להימשך יום אחד בלבד. אך בעבר היו קובעים את ראשי החודשים על־פי עדים שראו את הופעת הירח החדש, ומכיוון שראש השנה חל ביום הראשון בחודש, לא היה ניתן לדעת מראש מתי יחול. גם אם באו עדים ונקבע ראש החודש וראש השנה, מחוץ לירושלים לא ידעו על כך. לכן, בגלל הספק, נהגו בכל מקום לחגוג את ראש השנה יומיים, וכך אנחנו ממשיכים ונוהגים כיום.