אבלות
נצטווינו שייטמאו הכוהנים לקרובים הנזכרים בתורה. שכן מאחר שמנעם הכתוב מלהיטמא למת בלבד, כדי לכבדם, והתיר להם להיטמא לקרובים, היה אפשר לחשוב שזה תלוי ברצונם ושזו רשות בלבד: רוצה – ייטמא; אינו רוצה – אל ייטמא, לפיכך הטיל עליהם את זה וחייבם בחיוב. והוא אומרו יתעלה:
לָהּ יִטַּמָּא.
ויקרא כא, ג
כלומר לאחותו.
ולשון המדרש: "'לה ייטמא' – מצווה. לא רצה להיטמא, מטמאים אותו על כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להיטמא לה, ודחפוהו חכמים וטמאוהו על כורחו".
מצווה זו עצמה היא מצוות אבלות, כלומר: שכל אדם מישראל חייב להתאבל על קרוביו, רצוני לומר על שישה מתי מצווה (= אביו, אמו, אחיו, אחותו, בנו, בתו). ומחמת חומרת חיוב זה פירש בכהן, (שעל אף) שהוא מוזהר (בדרך כלל) שלא להיטמא, (במקרה של אבל על אחד מקרוביו) ייטמא על כל פנים כשאר ישראל, כדי שלא יקלו בדיני אבלות.
מצוות עשה לז
חיים במתח רוחני גבוה הם סיפור לא פשוט, לעתים אפילו מסוכן. עולם הרוח מעניק לחיים משמעות ותקווה, אך אסור שיגרום לנו להתכחש או להתנכר לחיים הטבעיים. גם אחרי כל החוויות הרוחניות שאנחנו חווים, ואחרי כל התכנים הרוחניים שאנחנו יוצקים לחיים, אנחנו נותרים בני אדם, אנושיים וסופיים, וככאלה יש לנו צרכים נפשיים וגופניים שדורשים את שלהם. התורה מלאה רגישות לצורך לאזן בין הממדים השונים שבחיים. לכן, למשל, היא רחוקה מלעודד פרישות ונזירות.
אחד המקומות שבהם עלולה הרוחניות להטות את המבט שלנו על המציאות באופן לא בריא הוא היחס לרע. אנחנו מאמינים שא־להים הטוב ברא עולם טוב מאוד ושלם, וחלק מהעבודה הרוחנית שלנו היא לפתח ולהעמיק את נקודת המבט הזאת, לראות את השלם שבחלקי, את היתרון שבחיסרון ואת הטוב שברע. אבל העבודה הזאת צריכה להיות מלאת כנות. אם לא, היא הופכת לדרך מפלט לא בריאה מהכאבים שמלווים את חיינו החסרים והחלקיים בעולם הזה.
הכאב העמוק ופולח הלב יותר מכל הוא המפגש עם המוות והשכול. מותו של אדם קרוב עלול לעורר כאב בלתי נסבל ממש, לטלטל את סדרי החיים, ולגרור שקיעה ממושכת ביגון ובעצבות. חוויה נוראה כל־כך עלולה לגרום לנו לחפש "סמים" שיטשטשו את הכאב, פתרונות קלים למצוקה. והרי היהדות מספרת לנו שהחיים אינם פוסקים עם המוות ושהנפטר עובר לעולם שכולו טוב. זה אמתי ונכון, ובלא ספק יש בזה גם נחמה עמוקה, אך האמונה הזאת עלולה לעתים לגרום לנו לא להתייחס לאבדן בצורה ראויה, להדחיק את הרגשות האמתיים שבנו, ולהתכחש להם.
יחד עם הידיעה של הטוב שזוכה לו הנפטר, ויחד עם ההכרה שבכך שכל מה שעושה א־להים הוא בוודאי לטובה, התורה עצמה דורשת שלא נתעלם מהאבדן הקשה שבו נתקלנו. אבלות על נפטר קרוב היא חובה ממשית מהתורה. יותר מכך – חובת האבלות מודגשת בתורה בעיקר ביחס לכוהנים. הכוהנים, אנשי הרוח, צריכים להתרחק בדרך כלל מהמוות, ולכן אסור להם להיטמא למתים. אבל גם הם מחויבים באבלות על קרוביהם. בעיצומם של ימי חנוכת המשכן במדבר, ימים של שמחה מיוחדת מאוד, מתו שניים מבניו של אהרון באסון נורא. בהמשך שואל משה את אהרון אחיו מדוע לא אכל מן הקרבנות, ואהרון משיב לו שהרי הוא אבל, ומשה מקבל את דבריו. גם איש הרוח הנישא – הכהן הגדול בעצמו, ואפילו בזמן חד פעמי ומיוחד כל־כך לעם ישראל כולו, גם הוא נדרש להתאבל על מתיו, ולדחות מפני כך חלק מהטקסים המיוחדים לחנוכת המשכן.
יותר מכך – על אף שהכוהנים הגברים נדרשים שלא להיטמא למתים, כשמדובר על אחד מהקרובים – אב או אם, בן או בת, אח, אחות או אישה – לא רק שמותר להם להיטמא לנפטר, אלא שהם חייבים לעשות זאת! מסביר הרמב"ם בדבריו המצוטטים כאן, שהחובה הזאת נועדה למנוע הקלה בדיני אבלות.
ואחר כל זאת, סכנת השקיעה בצער ובפרישה מהחיים, גדולה גם היא כמובן. התורה מבקשת לתת ביטוי לכאב, אך גם תוחמת אותו במידה הראויה.
חז"ל אומרים שבשלושת ימי האבלות הראשונים צריך האבל לחוש כאילו חרב מונחת על צווארו. בכך הם ביטאו את הטלטלה הקיצונית שעוברים החיים עם פטירת אדם קרוב, טלטלה שעלולה להגיע עד כדי סכנה קיומית. לכן, אומר הרמב"ם, האבלות היא גם זמן של חשבון נפש. המפגש עם סיום החיים צריך להביא באופן טבעי להתבוננות מחודשת בחיים שלנו ובערכם.
איך זה עובד?
- מן התורה חובת האבלות היא יום אחד בלבד – יום המיתה והקבורה.
- אמנם גם בתורה מצאנו אבלות של שבעה ימים. כך למשל מסופר שיוסף ערך אבל בן שבעת ימים ליעקב אבינו, אך אין הדבר חלק ממצוות התורה עצמה. אומר הרמב"ם שאבלות של שבעה ימים היא חובה מדברי חכמים, ותוקנה כבר על־ידי משה רבנו.
- חובת האבלות מהתורה היא על אחד מששת קרוביו של אדם: אב או אם, בן או בת, אח או אחות. חז"ל הוסיפו גם חובת אבלות של בני זוג זה על זה.
- על אף שכהן אסור להיטמא למתים, הוא חייב להיטמא לקרובים שעליהם הוא מתאבל.
- האבל צריך לקרוע את בגדו.
- דיני האבלות רבים, וביניהם – איסור להסתפר, להתגלח ולהתרחץ.
- חכמים הוסיפו וקבעו דיני אבלות מסוימים שחלים גם בתום ה'שבעה', עד שלושים יום, ובפטירה של אב או אם ישנם דיני אבלות אשר נוהגים עד מלאות שנה.
