החופש להיות עבד ה'

שביעי של פסח

נצטווינו בשביתה ביום השביעי של חג הפסח,

והוא אומרו:

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם.

שמות יב, טז

הוזהרנו מלעשות מלאכה בשביעי של הפסח,

והוא אומרו:

כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם,
אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.

שם

מצוות עשה קס; לא תעשה שכד

מאתיים ועשר שנים של גלות במצרים, ובתוכן שנים רבות של שעבוד אכזרי ומייסר, באו לקצן. מהארץ שממנה, אומרים חז"ל, לא נמלט עבד מעולם, יצאו מיליוני אנשים. הם לא ברחו בסתר ובהיחבא באישון לילה, אלא צעדו לאור היום, גברים, נשים וטף, אחרי שהמצרים, ופרעה בראשם, התחננו בפניהם שיעזבו, ושילחו אותם לדרכם מצוידים במיטב רכושם של המצרים – כלי כסף, כלי זהב ובגדים.

יום ועוד יום צעדו ישראל במדבר, שואפים אל ריאותיהם את החופש החדש והלא מוכר, מאחוריהם אדמה חרוכה, ולפניהם כל שירצו ויחלמו עליו.

אלא שהאידיליה לא נמשכה זמן רב. בזמן שבני ישראל צעדו שיכורי חירות במדבר, ישב פרעה על כסאו ולא הבין מה גרם לו לוותר ולשלח את ישראל. מהר ארגן את צבאו על פרשיו, סוסיו ורכביו, ויצא לרדוף אחרי העם הבורח. בני ישראל נשאו את עיניהם וראו לפתע את הצבא המצרי, ופרעה בראשו, מתקדם בשעטת סוסים מאיימת. "זה הסוף שלנו" הם חשבו. העם, שלאורך המסע במדבר יתלונן פעמים רבות בפני משה על סבל הנדודים, התחיל במסכת ה"קיטורים" באותו רגע. "ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" (שמות יד, יא).

אבל לפני שהעם פונה בתלונה אל משה, מספרת התורה "ויצעקו בני ישראל אל ה'" (שמות יד, י). המילים הקצרות האלה, כמעט נבלעות בדרמה הגדולה ובמסכת הטענות הארוכה שמפנים ישראל אל משה. אבל גם אם הן תמציתיות, אלה מילים משמעותיות מאוד.

לאורך התורה כמעט ואין פנייה ישירה של בני ישראל לא־להים. כשאדם מישראל מביא ביכורים למקדש, הוא עומד בפני א־להים ומספר על ההיסטוריה הלאומית שלנו. הוא מתאר את הירידה למצרים ואת השעבוד, ואומר: "ונצעק אל ה' א־להי אבותינו" (דברים כו, ז). אך כשהתורה עצמה מספרת את סיפור גלות מצרים, היא אומרת: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל הא־להים מן העבודה" (שמות ב, כג), כלומר, מביא הביכורים מספר שבמצרים צעקנו לה', אך "בזמן אמת" מספרת התורה שאמנם זעקנו, אבל לא פנינו ישירות לא־להים, אלא פשוט נאנחנו וצעקנו מסבל העבודה, ואת הצעקה הזאת שמע א־להים. הפער בין שני התיאורים מלמד שאולי רק לאחר מעשה הבנו שבעצם ביקשנו את עזרתו של א־להים, אך זה לא היה במודע. לא פנינו ישירות לא־להים מתוך הכרה ברורה.

אך כשעמדנו על ים סוף הפנייה נעשתה ישירה ומפורשת – "ויצעקו בני ישראל אל ה'".

גודל המצוקה הוא זה שהביא להתייצבות נוכח פני ה'. עד אותו רגע, למרות השעבוד הארוך יכולנו לפנטז על יציאה לחירות, אבל אחרי שנדמה כאילו הפנטזיה התממשה, ולפתע המציאות טפחה על פנינו וניפצה את החלום, נותרנו חסרי אונים. רק מהמעמקים האלה יכולנו לקרוא לא־להים באמת.

המדרש מדמה את בני ישראל היוצאים ממצרים ליונה שברחה מפני נץ, אך הגיעה לנקיק סלע, שבתוכו נחש. לחזור לאחור לא ניתן בגלל הנץ. להתקדם לא ניתן בגלל הנחש. מספר המדרש שהחלה היונה לעשות רעש בכנפיה, עד שהגיע בעל השובך והציל אותה.

כשיצאנו ממצרים חשבנו שהשארנו את האיום מאחורינו, אך על שפת הים הפכנו למאוימים מפנים ומאחור, ודווקא זה מה שהוציא מפינו תפילה וזעקת אמת.

ישעיהו ברלין מפורסם בזכות האבחנה שלו בין 'החופש מ' ל'חופש ל', כלומר בין חירות שהיא רק שלילת השעבוד לחירות של מרחב עשייה ויצירה. ביום הראשון של פסח זכינו לחופש מעבודת הפרך ובשביעי של פסח וקריעת ים סוף, ממעמקי המצוקה ומעמקי הים, זכינו לחופש להיות עבדי ה'.

התורה מספרת ש"פרעה הקריב" (שמות יד, י), כלומר התקרב לבני ישראל עם צבאו. אך חז"ל מפרשים את המילים כאומרות שפרעה קירב את ישראל לאביהם שבשמים. גם רעיון זה מבטא את קרבת הא־להים המיוחדת שהתרחשה על שפת הים.

היום הראשון של פסח מאופיין במצווה לספר ביציאת מצרים, ואילו בשביעי של פסח אנחנו שרים את שירת הים. סיפור קשור במציאות הממשית הרבה יותר מהשיר, שמפליג למעלה ממנה.

איך זה עובד?

• מצווה לשבות ולא לעשות מלאכה ביום השביעי של חג הפסח, בדומה לאיסור המלאכה בשבת, אך מותר לעשות חלק מהמלאכות הנדרשות להכנת אוכל.