שילוח טמאים
ציוונו לשלח הטמאים מן המקדש והוא אומרו יתעלה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם.
במדבר ה, א-ג
מצוות עשה לא
כדי לעבוד בריכוז כדאי שנכבה את הטלפון הנייד לזמן מה ונתנתק מהאינטרנט. האמת היא שלרובנו זה נראה כמו פנטזיה גמורה, ואם נגמרת לנו הסוללה בנייד ואין לנו מטען זמין אנחנו כמעט לוקים בהתקף חרדה, ובכל זאת אנחנו בוודאי מבחינים כיצד הסחות הדעת הרבות פוגעות באיכות העבודה שלנו, גם אם קשה לנו לוותר עליהן. בדומה, היכולת לחשוב בריכוז ובצלילות הדעת, קשורה אצל רובנו גם למידת הסדר והניקיון של הסביבה שבה אנחנו עובדים.
כדי להוציא את היכולות שלנו לפועל, לא די שנתמקד בהעצמתן וטיפוחן. אנחנו חייבים לעסוק גם בהרחקת מה שעלול להפריע להן. ככל שמדובר בעניין משמעותי יותר, גם ה"נקיות" הנדרשת גדולה יותר. ככל שהריכוז שנדרש מאתנו, למשל, גבוה יותר, כך גדול יותר גם הצורך להרחיק הסחות דעת אפשריות. כתם קטן על המפה במטבח הוא לא משהו שמישהו יבחין בו, אבל על מפה בוהקת בארוחת חג, כל נקודה תבלוט. אנחנו חיים בסביבת אבק וחיידקים, וזה לא ממש מפריע לנו, אבל במעבדות רבות, התנאים חייבים להיות סטריליים הרבה יותר. כל אלה דוגמאות לכך ש"הפרעות" הן תלויות הֶקשר.
טומאה היא "הפרעה" ו"הסחת דעת" שלא ממש מוכרת לנו במציאות החיים המודרנית שלנו. גם בחיים הדתיים כיום המשמעות של מושג הטומאה מצומצמת מאוד מאז חורבן בית המקדש. החיים בעולם שבתוכו מקדש הם חיים באטמוספירה רוחנית מרוממת הרבה יותר ממה שמוכר לנו, וממילא הם חיים שמועדים הרבה יותר להיפגם, ולכן גם מצריכים "סטריליות" רוחנית גדולה.
ירושלים היא עיר הקודש, מקום נישא וגבוה משאר הארץ, והדבר בא לידי ביטוי במגוון מצוות שנפגוש במהלך הלימוד שלנו. ירושלים עצמה עשויה שלושה מעגלים עיקריים של קדושה. בית המקדש הוא המעגל הפנימי והמשמעותי ביותר. הר הבית הוא המעגל השני, ושאר ירושלים היא המעגל החיצון של קדושת העיר. הביטוי למדרגות הקדושה השונות מתגלם גם בצורך להרחיק ממקומות אלה סוגים שונים של טומאה. כך למשל, מי שנטמא למת (כגון על־ידי נגיעה בו או שהות עם המת מתחת קורת גג אחת) אסור בכניסה למקדש אך מותר בכניסה להר הבית. ההיטמאות למת איננה דבר רע או שלילי כשלעצמו. אדם שעוסק בקבורת מתים מקיים מצווה חשובה. למעשה, על אף שכפי שנלמד צריכים הכוהנים להיזהר ולא להיטמא למתים, מצווה עליהם להיטמא במקרה שנפטרים חלק מהקרובים להם, כמו הוריהם. אף־על־פי־כן, כהן שכזה ייאלץ להימנע מכניסה למקדש עד שיטהר. כפי שאמרנו – ה"הפרעות" הן תלויות הקשר, ומה שאיננו מפריע כלל במקום אחד, עלול לחבל במקום אחר. ישנן טומאות נוספות מלבד טומאת המת, שהטמאים בהן יצטרכו להימנע מכניסה להר הבית בכללו. טומאה אחת בלבד מונעת מאדם להיכנס לירושלים כולה והיא הצרעת, כפי שעוד נלמד.
הרחקת הטמאים ממחוזות הקדושה היא מין שמירת היגיינה ברמה לאומית, והיא מאפשרת לנו את הריכוז הפנימי הנדרש כדי להנביע מתוכנו את האיכויות הרוחניות שבנו כעם.
היו שמצאו קשר בין לשון 'טומאה' ללשון 'אטימות'. הטומאה היא סוג של אטימות רוחנית, מין קהות של החושים העדינים שבנו, וכדי לשוב ולתת להם חופש, יש לשוב אל הטהרה.
איך זה עובד?
- ישנם טמאים שאסורים להיכנס ל'מחנה השכינה' בלבד. בתקופת המסע במדבר היה מחנה השכינה המשכן, ובארץ ישראל, כשבית המקדש בנוי, מחנה השכינה הוא המקדש וחצרו.
- ישנם טמאים, שטומאתם חמורה יותר, ועל כן אסורים להיכנס גם ל'מחנה לוייה'. בזמן המסע במדבר כלל מחנה לווייה את מקום מושב הלוויים, שחנו מסביב למשכן, ובארץ ישראל, מחנה הלוייה הוא הר הבית כולו.
- וישנם טמאים מסוג שלישי, והם המצורעים בלבד, שאסורים להיכנס אפילו למחנה ישראל כל עוד הם טמאים. בזמן המסע במדבר היה מחנה ישראל מקום מושב שבטי העם מסביב ללוויים (שמסביב למשכן), כך שלמעשה נדרשו המצורעים להתרחק מכל התחום המיושב, ולשבת בבדידות. בארץ ישראל מחנה ישראל הוא העיר ירושלים, ואליה אסור המצורע להיכנס.