שבועה בשם ה'
נצטווינו להישבע בשמו יתעלה בזמן שנצטרך לכך לקיים איזה דבר או לשללו, לפי שיש בזה רוממות לו יתעלה וכבוד וגדולה.
והוא אומרו יתעלה:
"וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ"
דברים י, כ
הזהירנו שלא להישבע שבועת שווא, והוא אומרו יתעלה:
"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ־לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא"
שמות כ, ז
מצוות עשה ז, לא תעשה סב
התמונת פרופיל מ-א-מ-מ-ת, הבחורה מדהימה, החצאית הורסת, הבדיחה קורעת והאוכל טעים שאין דברים כאלה. הקורס קשה שאני מתה, הטיול היה חבל על הזמן, ותהרוג אותי אם אני מבין מה אמרת.
לא רק לכסף, גם לשפה יש אינפלציה. מילים מטלטלות מאתמול, הן היום חיוורות ובנאליות. בהתאמה – חלה אצלנו שחיקה בַרצינות שאנו מייחסים למילים. הרי בשם אחד מראשי הממשלה מפורסמת האמרה "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", ומה אפשר לצפות מתרבות המילה המדוברת אחרי זה?
לכן כשאנחנו צריכים להוסיף רצינות למילה שלנו, אנחנו מוכנים לעתים להישבע ביקר לנו מכל. אנחנו אומרים "בחיי" על ימין ועל שמאל, בלי להבחין שמשמעות הביטוי היא שבועה בחיים שלנו!
הרצינות שמייחסת היהדות למילה המדוברת שונה בתכלית, ובפרט לשבועה. שבועה היא עניין חמור אפילו כשמדובר באמת לאמתה. שבועת שווא איננה דווקא שבועה על שקר אלא אפילו על אמת שידועה לכולם, כמו מי שנשבע שהאבן היא אבן. אפילו במקום של צורך גמור, השתדלו תמיד יהודים שלא להישבע, וממקורות רבים עולה שיהודים העדיפו להפסיד כסף בתביעה ממונית, ובלבד שלא יישבעו אפילו שבועת אמת.
החומרה הגדולה קשורה בכך שבמקורה שבועה היא בשמו של א־להים. הזכרת שם א־להים כדי לאשש את המובן מאליו היא זלזול ופחיתות כבוד (וקל וחומר אם מישהו נשבע בשם ה' על שקר).
ואולם, אומר הרמב"ם, כשם שאסור להישבע לשווא, כך, כשיש צורך ממשי, השבועה בשם א־להים היא מצווה. כך למשל כשדיינים בבית הדין דורשים מאחד הצדדים להישבע על דבריו. הם פותחים באזהרה ואומרים: "הֶווי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה 'לא תישא את שם ה' א־להיך לשווא' (שמות כ, ו)" (הלכות שבועות יא, טז). בעת השבועה אוחז הנשבע ספר תורה בחיקו.
אם אחרי כל זה נשבע בעל הדין בשם ה' במצוות הדיינים והעיד אמת, הוא מקיים בזה את מצוות התורה. הרמב"ם מסביר שבשבועת אמת בשם א־להים במקום שבו היא נצרכת, יש רוממות וכבוד לא־להים, וספר "החינוך" מוסיף ואומר, שכשאנחנו מזכירים את א־להים בשבועתנו, אנחנו מחזקים את האמונה בו ובכך שהוא נמצא ומשגיח.
היחס הכל־כך זהיר לשבועה מרגיל אותנו לשים לב למילים שלנו, ומלמד אותנו כמה אנחנו צריכים להיזהר כשאנחנו מעידים על עניין כזה או אחר, וגם כמה אנחנו צריכים להיזהר לעמוד בדיבורנו. בנוסף אנחנו לומדים שלא פשוט "לגייס" את שם ה' כדי לחזק את דברינו.
מצוות השבועה מופיעה דווקא בתחנה זאת שבה אנחנו עומדים במסע המצוות בעקבות הפסוק בספר דברים (י, כ): "את ה' א־להיך תירא, אותו תעבוד, ובו תדבק, ובשמו תשבע". למדנו על חובת היראה מפני הא־להים; למדנו על העבודה־התפילה; למדנו על הדבקות; וכעת הגענו לחתימת הפסוק – שבועה בשם ה'.
יש היגיון פנימי בסדר הזה. היראה מבהירה את המרחק ביננו ובין א־להים; בתפילה אנחנו מתקרבים אליו בכל זאת ופונים בשיחה קרובה; הדבקות בתלמידי חכמים מאפשרת לנו להיות קשורים לא־להים גם בשגרה ובחולין ולא רק בשעות מיוחדות; השבועה היא הקרבה הגדולה ביותר על־פי זה. כשאנחנו נשבעים בשם א־להים, אנחנו לא רק קשורים לא־להים וקרובים אליו, אלא גם מוציאים מהפה הממשי שלנו אמת א־להית. אמרו חכמים שכך אומר א־להים לישראל: "אין אתם רשאים להישבע בשמי, אלא אם יש בכם כל המידות האלה, שנאמר: 'את ה' א־להיך תירא, ואותו תעבוד, ובו תדבק'" – רק מתוך קיום העניינים הראשונים מתאפשר גם לזכות ל"ובו תישבע".
הבלשנים משערים שישנו קשר בין 'שבועה' ובין המספר שבע, אם כי אינם יודעים בבירור מהו. עדות לקשר כזה אנחנו מוצאים בתורה, כאשר כורת אברהם ברית עם אבימלך. התורה מספרת שעל שם השבועה שנשבעו זה לזה, נקרא המקום "באר שבע", אך בנוסף אנחנו מוצאים שאברהם הציב שבע כבשות כאות על הברית. מלשון הפסוקים נראה כי בשם העיר באר שבע רמוזות שבע הכבשות והשבועה גם יחד.
איך זה עובד
- אסור לאדם להישבע לשקר, שעשה משהו או נמנע מעשייתו, וכן אסור לו להישבע לשקר, שיעשה משהו בעתיד או יימנע מלעשותו.
- אסור להישבע לשקר ולומר שדבר איננו כפי שהוא באמת (לדוגמה – להישבע שמכונית אדומה עברה אתמול בכביש, כשלא כך היה).
- אסור להישבע על אמת הידועה לכל.
- אסור להישבע לבטל אחת ממצוות התורה.
- אסור להישבע לעשות דבר שאין באפשרותו של אדם לעשות.
- האיסורים הללו תקפים גם כשאדם איננו נשבע בשם ה', אך שבועה לשקר או שבועת שווא בשם ה' חמורה במיוחד.
- מי שהתחייב להישבע בבית דין, ונשבע בשם ה' מקיים בכך מצווה.
- מותר לאדם להישבע שיקיים את אחת המצוות כדי לדרבן את עצמו להקפיד על קיומה.
