שמירת המקדש
נצטווינו לשמור את המקדש וללכת סביבו תמיד בכל לילה כל הלילה, לגדלו ולכבדו ולרוממו. והוא אומרו יתעלה לאהרן:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן… וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ, וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת. וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל… וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם.
במדבר יח, א-ה
ובמדרש נאמר: 'גדוּלה למקדש שיש עליו שומרים. לא דומה פלטרין (ארמון) שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין'.
הזהירנו מהתעצל בשמירת המקדש ומלכת סביבו תמיד כל הלילה.
מצות עשה כב; מצוות לא תעשה סז
אז אחרי שהזכרנו ארמונות מלכים ואת משפחת המלוכה הבריטית, אי אפשר לא להזכיר גם את משמר המלכה, אלה עם כובע הפרווה הגבוה והמצחיק, שעומדים שם מסביב לארמון בפנים רציניות בזמן שתיירים מנסים להצחיק אותם…
בכלל, הסיפור הזה כולו מצחיק, לא? חיילים שעומדים עם נשקים ביד כאילו צבא זר או גדוד מורדים עלולים לכבוש את הארמון – זה לא משהו שנראה ממש מחובר למציאות. ובכל זאת מראה השומרים אדומי המדים מחובר לנו לגמרי, לא רק לבית המלוכה הבריטי, אלא לבריטניה בכלל, ויעידו על כך המוני המזכרות המוצעות לתיירים בחנויות, שמשולבת בהן דמות החייל העומד על המשמר. משמר המלכה קשור אל תחושת הוד המלכות שתיארנו אתמול.
השמירה על הארמון בוודאי לא נועדה לשם הגנה צבאית רגילה, אך היא קשורה אליה. כנראה אף חייל ממשמר המלכה לא חושב שיצטרך להשתמש בנשק שבידו, ובכל זאת האחיזה ברובה היא הפגנת כוח חשובה וחלק מהוספת ההדר למקום. השמירה מוסיפה כבוד בין השאר מפני שהיא מבטאת משהו מהכוח והעוצמה שקשורים במקום הנשמר. כביכול אומר המשמר למבקר: "שים לב, הגעת למקום חשוב, מקום שתשומת לבם של אנשים רבים מוקדשת לו, תשומת לבם מוקדשת גם לביאתך בשערי המקום הזה ובוחנת האמנם אתה ראוי להיות במקום שבו הנך". השמירה היא סוג של "שער תודעתי", היא עוזרת לנו לחוש את משמעות המעבר מהעולם שמחוץ לארמון אל העולם שבתוכו.
הרמב"ם מדגיש שמטרת שמירת המקדש היא הכבוד שנוסף למקום על־ידה, אך בפסוקי התורה המתארים את חובת השמירה מודגש שתפקיד הלוויים והכוהנים השומרים הוא הרחקה של מי שאיננו רשאי להיכנס למקדש (כי הוא טמא או כי איננו רשאי להיכנס לאחד מאזורי המקדש, ואולי נכללת בכך גם שמירה מפני גנבים וכדומה). הסיבה שמציין הרמב"ם נראית אמנם שונה מהסיבה המפורשת בתורה, אך יש ביניהן קש – ההקפדה שרק הראוי להיכנס יוכל לבוא בשערי המקום, מוסיפה בעצמה חשיבות ורוממות למקדש.
אין לנו בית מקדש כיום, ורוב חכמי ישראל סבורים שמפני כך גם אין מצווה בזמננו להעמיד שמירה במקום שבו היה בנוי, אך אולי אפשר ללמוד מחובת שמירת המקדש משהו על שמירת הדברים המקודשים בחיינו. פעמים רבות מדיי אנחנו עוסקים בדברים החשובים ביותר מתוך פיזור הדעת, בלי להתעכב לרגע ולשים לב לערך האמתי של מה שאנחנו נתונים בו (כמה פעמים, למשל, במהלך היום אנחנו מדברים עם בן הזוג או הילדים והפרצוף שלנו תקוע בטלפון הנייד?…) אולי הגיע הזמן להעמיד "משמר כבוד" סביב הדברים המקודשים לנו – הדברים החשובים בחיינו ובייחוד התורה והמצוות, כלומר, להשתהות רגע לפני שאנחנו מתחילים לעסוק בהם, להתכוונן בתודעתנו ולהרגיש שנכנסנו לארמון, שהגענו למקום של פאר והדר, מקום שאיננו חלק משטף השגרה היומיומית. עצירה והשתהות לפני הכניסה אל "המקומות הקדושים" שבחיינו, תעמיק ותעצים את המשמעות של "הביקור" בהם.
איך זה עובד?
- ישנה חובה לשמור את המקדש, וישנו איסור להתעצל בשמירה זאת או לבטל אותה.
- השמירה צריכה להתקיים לאורך כל הלילה (וביום אין בה צורך כיוון שהמקדש שוקק פעילות), ולפי חלק מהפוסקים גם לאורך היום.
- השמירה מתקיימת בעשרים וארבע "עמדות" – בשלושה חדרים או לשכות שהיו בנויים בחומת העזרה של המקדש שמרו כוהנים, ובעשרים ואחד מקומות שמרו הלוויים – בעיקר בפינות ושערי הר הבית ובפינות ושערי עזרת המקדש.
- האחראי על השומרים היה מכונה 'איש הר הבית' ובמהלך הלילה היה עובר בין השומרים כשאבוקות אש דולקות לפניו, וכל משמר שהיה רואה אותו היה צריך לומר לו: "שלום עליך איש הר הבית".
אחד מחכמי המשנה – רבי אליעזר בן יעקב, חי סמוך לחורבן המקדש, וזיכרונותיו סייעו לתיעוד מנהגי המקדש והלכותיו. בין השאר מספר רבי אליעזר בן יעקב שאחי אמו שמר באחד הלילות על המקדש, אבל "שבר שמירה" וישן בשעה שהגיע אליו איש הר הבית. כעונש, שרף איש הר הבית את הבגד שהיה מונח לצדו של השומר שפשע …