הנחמה שבפחמימה

הפרשת חלה

נצטווינו להפריש חלה מכל עיסה וליתנה לכהן.

והוא אומרו יתעלה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם, חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.

במדבר טו, יז-כא

ואינה חובה מן התורה אלא בארץ־ישראל בלבד.

מצוות עשה קלג

אנחנו הרי יודעים עד כמה פחמימות יכולות להרגיע ולנחם. לפעמים יודעים טוב מדיי ומקרוב מדיי. ולפעמים גם זקוקים לנחמה נוספת כשאנחנו עולים אחרי כן על המשקל…

גם התורה מתארת את הנחמה שבפחמימה, אם כי במובן שונה…

חטא המרגלים הוא צלקת כאובה בהיסטוריה שלנו. העם שיצא ממצרים, קיבל את התורה בהר סיני, ועמד בתוך חודשים ספורים להיכנס לארץ־ישראל, נידון לארבעים שנות גלות במדבר, שבהן ימותו כל אנשי אותו דור, ובניהם ייכנסו לארץ אחריהם.

אבל מיד אחרי הגזירה והכאב הגדול שכרוך בה, א־להים מצווה את בני ישראל במצוות שיקיימו רק כשייכנסו לארץ. בכך הוא מאפשר להם לחוש גם בעומק החורבן הכואב, משהו מהבניין והגאולה, וכפי שכותב הרמב"ן: "ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם, כי היו נואשים, לאמור: מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה אם יחטאו גם הבנים? ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצוות הארץ הִבטיחם, שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה".

אחת המצוות שבהם מצווים ישראל מיד אחרי חטא המרגלים היא הפרשת חלה.

החיטה עוברת דרך ארוכה עד שהיא מגיעה לצלחת שלנו. העגבנייה נקטפת, נקצצת לסלט או נוספת לשקשוקה, וזהו פחות או יותר. הבשר נשחט, מוכשר ומבושל, והוא מוכן לאכילה. אבל הלחם עובר תהליכים ממושכים ומורכבים יותר. אחרי חרישה וזריעה, החיטה נקצרת, ואז צריך לדוש אותה, לברור את המוץ, לטחון לקמח, ללוש במים ולאפות. ישנן שלושים ותשע מלאכות שונות שאסורות בשבת, ואחת עשרה מתוכן עוסקות בהכנת לחם – כמעט שליש. המלאכות האלה נצרכות מאז שנגזר עלינו "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט).

הפרשת החלה – הפרשת חלק מהעיסה ונתינתה לכהן – מעניקה ערך א־להי לכל העמל הזה, ערך לסבל הנדודים של ארבעים שנה במדבר – ערך לחיפושים שלנו, לתקוות, לאכזבות, לתהיות, לתעיות ולטעויות. 'חילוי' הוא תקווה ותחנון, ו'חִיל' הוא פחד והוא גם חבלי לידה. בכל אלה יוצקת הפרשת החלה משמעות ותוכן של קרבת א־להים. אכן, חז"ל אומרים שמצוות חלה היא תיקון גם לחטא עץ הדעת. היא חושפת את הגאולה שטמונה בהתמודדות עם הקוץ והדרדר שמצמיחה לנו האדמה. החלה מגלה את הקדושה שבחולין.

ה'שפת־אמת' מסביר שהמרגלים חששו מעזיבת המדבר, שבו ירד מדי יום המן – לחם מהשמים – וכניסה לארץ גשמית, שבה לא יהיו עוד ניסים, ולא תהיה עוד השגחה גלויה. מצוות החלה מנחמת ומלמדת שגם במעשי אנוש שורה השגחת ה'. ובעצם, במובנים רבים, יש למעשה אנוש ערך גדול עוד יותר ממעשה א־להים שמימי. לכן כשהמצביא הרומאי טורנוסרופוס שואל את רבי עקיבא האם מעשי א־להים נאים יותר או מעשי בשר ודם, משיב רבי עקיבא שמעשי בשר ודם משובחים ממעשי שמים, ומביא כדוגמה שיבולים לעומת לחמניות.

ישנו קשר בין חטא עץ הדעת וחטא המרגלים. בשני המקרים מדובר בכישלון של מי שניתנה לו סמכות ו"עלתה לו לראש". א־להים הפקיד ביד האדם את השלטון בטבע, והאדם התפתה לעצת הנחש "והייתם כא־להים". גם המרגלים, שניתנה להם האפשרות להביע דעה, להשפיע וליטול חלק בכניסת ישראל לארץ, חרגו מסמכותם והתעמתו עם דברו של א־להים.

לא רק הפרשת החלה בסוף תהליך הכנת העיסה היא שמנחמת, אלא גם כל שלבי העמל עד אליה. כשחושבים, מבינים שלהיות כא־להים זה עניין מאיים, ויש משהו מרגיע בעמל האנושי של חיי היום יום. דווקא בזה, בתהליכים המתונים, גנוז הערך הא־להי שלנו, ומתגלה בקדושת החלה המופרשת.

התורה מצווה "ראשית עריסותיכם, חלה תרימו תרומה" (במדבר טו, כ). 'עריסה' היא עיסה, אבל חלק מגדולי החסידות דרשו את הפסוק ואמרו: 'ראשית עריסותיכם' – כשאתם רק קמים מהעריסה־המיטה, 'חלה' – תחלו את פני א־להים בתפילה, ועל־ידי כך 'תרימו תרומה' – תגביהו את עצמכם ואת מעשיכם.

מנהג נשים רבות, שנזכר גם בפוסקים, לאפות חלות לכבוד שבת בכמות שבה יש לקיים מצוות הפרשת חלה. אמנם כל אדם מצווה במצווה הזאת, אבל חז"ל אומרים שהיא שייכת לנשים באופן מיוחד.

איך זה עובד?

• מצווה להפריש מעיסה חלק, הנקרא 'חלה' ולתת אותו לכהן.
• מהתורה, חובה להפריש חלה בארץ־ישראל בלבד, ורק כשרוב ישראל יושבים בה. לכן בחו"ל, וכיום גם בארץ־ישראל, הפרשת חלה היא חובה מדברי חכמים.
• מהתורה די להפריש כמות כלשהי, אך חכמים קבעו להפריש אחד חלקי עשרים וארבעה מהעיסה. ואולם כיוון שכיום אנחנו טמאים, ולא ניתן לאכול את החלה, לכן לאחר הפרשתה שורפים אותה, ומסיבה זאת גם מסתפקים בהפרשת כמות מזערית כלשהי, ויש נוהגים להפריש שיעור כזית.
• העיסה שחייבת בהפרשה היא זאת שנעשתה מאחד מחמשת מיני הדגן – חיטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון – ושמשקלה גדול מקילו וחצי. אם משקל הקמח גדול מ 4 קילוגרם, יש גם לברך על ההפרשה.
  

  פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי    | מתנות עניים

  "השְּׁנוֹרֵר כאן", קרא רבי דוד לֵייבּ בקול גדול כשנכנס לאולם האירועים. הוא היה מוכר היטב בין באי השמחה, כל ימיו היו מוקדשים לאיסוף צדקה לעניים, ואילו הוא עצמו חי בדלות יוצאת דופן, ללא רכב ואפילו ללא טלפון בבית (לא, גם לא טלפון סלולרי…). גם הכרזתו "השנורר כאן" הייתה מוכרת היטב ("שנורר" הוא מקבץ נדבות ביידיש). רבי דוד לייב עבר בין המוזמנים, פשט את ידו ודרש בנוסח הקבוע: "נו, תן את הכסף שלי". רוב האורחים נענו בחיוך והפקידו בידיו של דוד לייב סכום כזה או אחר.

  ואולם בעיניו של אחד האורחים לא מצא חן הסגנון. "למה אתה אומר שזה הכסף שלך?" אמר לרבי דוד לייב בנימה כעוסה, "הנה, תראה, אם לא ארצה לא אתן לך את הכסף". רבי דוד לייב לא השיב אלא עמד ושתק, מתבונן בעיני האורח. אחרי רגעים אחדים של שתיקה התרצה האיש, הוציא כמה מטבעות ונתן אותם לרבי דוד לייב. נתן רבי דוד לייב מבט חודר באיש ואמר לו בשקט וברצינות תהומית: "הכסף הזה לא היה שלך. עכשיו, אחרי שנתת אותו לצדקה, עכשיו הכסף הזה שלך באמת". לפת רבי דוד לייב את זרועו של האורח, והוסיף: "והכסף הזה ימשיך להיות שלך, גם אחרי שתעבור מהעולם והגוף הזה כבר לא יהיה שלך".

  חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה

  ביכורים ומקרא ביכורים | מה מהדברים שעשינו, שיצרנו, שהצמחנו או שגידלנו, בחומר או ברוח, היינו רוצים להביא בפני ה' ולהעניק לו כמנחה, ולהודות עליו באופן מיוחד?

  וידוי מעשרות | נבחר דבר טוב שעשינו, נתייצב בפני א־להים ו"נודה" על כך. נספר בפרטיות על המעשה הטוב שלנו. מהן התחושות שמלוות את הווידוי שלנו ושנותרות בסיומו?

  הפרשת חלה | מה עוזר לנו לחוש שיש ערך א־להי למאמצים שלנו ולתהליכים הממושכים שאנחנו עוברים?

  מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות

  רבים נוהגים לומר לפני קיום מצוות שונות נוסח תפילה קצר ומיוחד, שפותח במילים: "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". הפירוש המילולי הוא: "לשם ייחוד הקדוש ברוך הוא ושכינתו". יסודו של הנוסח הזה הוא בחכמת הקבלה והסוד, ולכן נוכל להבין רק מעט שבמעט מהתוכן העליון שגנוז בו. השכינה היא נוכחותו של א־להים בעולם, אך לא קל להרגיש את הנוכחות הזאת, שהיא פעמים רבות נסתרת. באמצעות מעשי המצוות אנחנו מנכיחים את א־להים בעולם, וממילא מאחדים את הא־להות העליונה שלמעלה מהעולם, עם הנוכחות הא־להית ששוכנת בו.

  התפילה הזאת התפרסמה במאות השנים האחרונות, ועוררה ויכוח גדול. חלק מגדולי ישראל טען שאלו דברים נסתרים, שלא מתאים לכל אחד לאמרם, אך גדולי ישראל אחרים טענו שראוי לכל אחד להתפלל את התפילה, וכך נוהגים החסידים ורבים מבני עדות המזרח.