הסיסמה היהודית

קריאת שמע. חלק א

קריאת שמע

נצטווינו לקרוא קריאת שמע בכל יום – ערבית ושחרית –

והוא אומרו יתעלה:

"וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ"

דברים ו, ב

מצוות עשה י

הזכרנו את מיתתם על קידוש השם של הנספים בשואה. רבים מהם הלכו אל מותם בגאון, כשהם מכריזים בקול: "שמע ישראל, ה' א־להינו, ה' אחד" (דברים ו, ד). המשפט הזה הוא מין "סיסמה" המשותפת ליהודים באשר הם. לפי הסברו של רש"י במילים אלה אנחנו מכריזים שאמנם לעת עתה, ה' הוא א־להינו בלבד, א־להי עם ישראל, ורק אנו מאמינים בו בשלמות, אך אנחנו בטוחים שיגיע יום שבו יהיה א־להים אחד, א־להי העולם כולו.

משפט כזה, הנאמר מפי אדם הצועד אל מותו כשבני עמו מושמדים בשיטתיות, הוא כמעט "חוצפה". אדם כזה ממש לועג לרודפיו, וכביכול מטיח בהם: "לא יעזור לכם. גם אם תהרגו מיליונים מאתנו, אנחנו יודעים בדיוק מה יהיה בסוף. עוד יהיה ה' אחד, ורק אותו לבדו יעבדו יושבי תבל". אכן, "חוצפה ישראלית" מובהקת, "חוצפה" של מי שכמו שתיארנו, חייו שייכים אל הנצח, ויכול לומר את הדברים בשלווה וביטחון.

מסירות נפש מטלטלת שכרוכה בקריאת שמע אנחנו מוצאים אצל רבי עקיבא, אשר חי סמוך לחורבן בית המקדש השני. השלטון הרומי אסר לעסוק בתורה באותם ימים, אך למרות האיסור כינס רבי עקיבא קבוצות אנשים גדולות ולימד אותם. הוא נתפס ונדון למיתה אכזרית וקשה – בשרו נסרק במסרקות של ברזל. ואולם תוך כדי העינוי הנורא, קרא רבי עקיבא קריאת שמע. תלמידיו, שעמדו סביבו, שאלו אותו מזועזעים כיצד ייתכן הדבר. השיב רבי עקיבא שכל ימיו קיווה שיזכה למסור את נפשו על קדושת השם. הוא ציטט באוזניהם את הפסוק שאחרי "שמע ישראל" ובו נאמר: "ואהבת את ה' א־להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". הסביר רבי עקיבא שהוא שמח על שהוא זוכה לאהוב את ה' בכל נפשו, על־ידי שהוא מוסר את נפשו. קרא רבי עקיבא בקול רם: "שמע ישראל, ה' א־להינו, ה' אחד", והאריך במילה אחד כדי לבטא את היותו של ה' בורא ומנהל העולם לבדו. ובאמרו מילה זאת, יצאה נפשו ומת.

הסיפור הזה איננו רק אגדה רחוקה. קרוב לאלפיים שנה אחרי מות רבי עקיבא, עדיין מהלכים בינינו ענקים שנכונים למסור נפשם על אמונת ישראל, קידוש השם והצלת עמו. אחד מהם הוא רועי קליין, שקראנו את סיפורו אתמול.

כמובן – פרשת 'קריאת שמע' איננה רק פרשת מסירות הנפש והמיתה. האמונה שלנו בא־להים מעניקה לנו חיים.

דוגמה לקריאת שמע כ"סיסמה" יהודית מצילת חיים אנחנו מוצאים בסיפור הבא.

במהלך השואה הוחבאו ילדים יהודים רבים במנזרים, ואחרי השואה נותרו שם ללא מי שיחפש אחריהם, ובמקרים רבים גם ללא שזכרו בעצמם שהם יהודים ומניין באו. הרב הרצוג יצא לאירופה מיד אחרי השואה כדי לסייע ליהודים הניצולים. הוא פנה לאפיפיור בבקשה ודרישה להשיב את הילדים היהודים אל עמם, אך האפיפיור לא היה מוכן לסייע בצורה אקטיבית, ורק לא מנע מלחפש את הילדים במנזרים. המשימה שעמדה בפני הרב הרצוג נראתה בלתי אפשרית.

צעד הרב הרצוג בעצמו ממנזר למנזר, נכנס לפנימיות באישון לילה, התייצב באמצע החדר וקרא בקול גדול: "שמע ישראל, ה' א־להינו, ה' אחד". והנה, חלק מהילדים קמו ממיטותיהם, חלקם הצטרפו אליו כהד, ואחרים החלו לבכות ולצעוק "מאמע, מאמע" (אמא, אמא). על ילדים אלה לא העזו הנזירים להתווכח, והודו כי הם יהודים. כך הציל הרב הרצוג כאלף ילדים.

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. נולד לפני כמאה ושלושים שנה בפולין, היה רב באירלנד ובדבלין, ובתרצ"ז (1937) נבחר לרבה הראשי של ארץ־ישראל. למד מתמטיקה ושפות קלאסיות ושמיות באוניברסיטאות לידס, לונדון והסורבון, וקיבל תואר דוקטור לספרות מאוניברסיטת לונדון. בהפגנה כנגד הספר הלבן השלישי, קרע אותו הרב הרצוג בפרהסיה. שנים אחרי כן, כשהיה בנו, חיים הרצוג, שגריר ישראל באו"ם (ובהמשך היה נשיא המדינה), קרע את החלטת האו"ם שלפיה הציונות היא גזענות. נכדו הוא חבר הכנסת יצחק (בוז'י) הרצוג.

*

נהוג לכסות את העיניים באמצעות היד בעת אמירת הפסוק "שמע ישראל, ה' א־להינו, ה' אחד". הדבר נועד כדי לסייע לנו להתכוון באמירה, ללא הסחת הדעת ממראה עינינו. הדבר מלמד לא רק על רגע אמירת המילים האלה בלבד, ולא רק על עצימת העיניים הממשית, אלא על כך שבמקרים רבים בחיים, כדי לראות את האמת, צריך להסיח את הדעת ממראות ודמיונות מתעתעים.

• את קריאת שמע קוראים פעמיים בכל יום, וכפי שמורה לנו התורה: "ודברת בם… בשכבך ובקומך" – כלומר, פעם אחת בזמן שבו אנשים שוכבים וישנים, והיינו בשעות הלילה, ופעם אחת בזמן שאנשים קמים משנתם, והיינו בשעות הבוקר (עד רבע היום).
• קריאת שמע איננה בהכרח חלק מהתפילה, ויכולה להיאמר בלילה וביום גם בפני עצמה, ואולם חכמים שילבו אותה בסדר התפילות, בתפילת שחרית ובתפילת ערבית, לפני החלק העיקרי של התפילה – תפילת הלחש – וכך הפנייה לא־להים בבקשה נערכת על בסיס הכרזת האמונה בו.
• קריאת שמע כוללת שלוש פרשיות, כלומר שלוש סדרות פסוקים קצרות מתוך התורה. שתי הפרשיות הראשונות לקוחות מספר דברים. הראשונה מפרק ו, השנייה מפרק יא, והשלישית לקוחה מפרק טו שבספר במדבר.
• הפרשייה הראשונה כוללת את עצם הכרזת "שמע ישראל וכו'" ואחריה את חובת האהבה לא־להים, חובת לימוד התורה והעיסוק בה בכל זמן, את המצווה להעביר מסורת זאת לילדינו הבאים אחרינו, וכן את מצוות התפילין והמזוזה. הפרשייה השנייה מתארת את השכר או חלילה העונש שיבואו עלינו בהתאם למידה בה נקיים את התורה והמצוות. הפרשייה השלישית עוסקת במצוות הציצית ומזכירה גם את יציאתנו ממצרים.