מתנות עניים
נצטווינו להניח פאה מן התבואה והפירות וכיוצא בהן.
הוזהרנו מלקצור כל הזרוּע, אלא יניח ממנו שארית לעניים בפאת השדה.
נצטווינו להניח את הלקט.
הוזהרנו מלקחת השיבולים הנופלות בשעת הקצירה, אלא יונחו לעניים.
נצטווינו להניח לעניים את השאריות הנשארות בכרם בשעת בציר פרותיו,
והן הנקראות עוללות.
הוזהרנו מלכלות את הכרם בשעת בצירתו.
אלא יונחו העוללות לעניים.
נצטווינו להניח לעניים מה שנשר ונפל מן הענבים בשעת הבציר.
הוזהרנו מלאסוף את הגרגרים הנופלים מן הכרם בשעת בצירתו, אלא יונחו לעניים, והוא אומרו:
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם.
ויקרא יט, ט-י
נצטווינו להניח עומר השכחה.
הזהירנו מלקחת עומר השכחה.
והוא אומרו יתעלה:
כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
דברים כד, יט
מצוות עשה קכ, קכא, קכב, קכג, קכד; לא תעשה רי, ריא, ריב, ריג, ריד
ובכן, לא רק העם דורש צדק חברתי. גם הקב"ה דורש מאתנו שנדאג לרווחתם של החלשים והעניים. ואולם בשונה מהשיח שאליו אנחנו רגילים היום, התורה איננה מטילה את חובת הדאגה לעניים על השלטון בלבד, אלא בראש ובראשונה על כל אחד מאתנו. מצוות רבות מורות לנו לתת חלק מהנכסים והרווחים שלנו לאלה שאין להם. בחריפות מיוחדת מתבטא הרמב"ם כשהוא מתאר את שמחת החג הראויה. אחרי שהוא מבאר כי בחגים עלינו לשמוח בבגדים חדשים ובמאכלים ומשקאות טובים, הוא מוסיף: "וכשהוא (= האדם) אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל את דלתות חצרו, ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה, אלא שמחת כרֵסו… ושמחה כזו, קלון היא להם" (הלכות יום טוב ו, יח).
בנוסף, אמנם כל אחד מאתנו נדרש לתת צדקה, וביד בית־הדין ישנה אפילו סמכות לכפות לתת צדקה, אך יחד עם זה, לא מדובר בזכות ממונית של העניים. כלומר, גם אם מחויב העשיר לתת מכספו לעני, לא יוכל העני לתבוע את העשיר בבית־דין על כך שלא מילא את חובתו הזאת. במילים אחרות, צדקה היא חובה של אדם כלפי א־להיו, ואיננה חלק מדיני הממונות שבתורה.
צפיתי בעבר בתוכנית אקטואליה שבה ישב איש עסקים ולצדו אישה קשת יום, שזעקה על כך שאיננה מצליחה להתפרנס בכבוד, ולכן, לדבריה, צריכה הממשלה להגדיל את המיסוי. בעצם היא מצאה דרך נוחה לומר – המדינה צריכה להכניס את היד עמוק יותר לכיסו של זה שיושב כאן לצדי, ולהעביר לי עוד מרווחיו.
כשמבינים שמצוות הצדקה השונות אינן חלק מדיני ממונות, מבינים שהן גם אינן ראיה לכך שהתורה מבקשת לייסד מדינת רווחה במובן הקשיח של המושג או חברה סוציאליסטית דווקא. התמונה מורכבת הרבה יותר.
חלק גדול ממצוות הצדקה מתקיים בעת שאדם אוסף את יבולו מהשדה. התורה מצווה עלינו להותיר חלק מהתבואה או מפירות העצים ולא לקחתם לעצמנו, אלא להניח אותם לעניים. כמו כן, אומרת התורה, יש להשאיר לעניים שיבולים הנופלות בעת הקציר, ואפילו אלומת שיבולים ששכח אדם בשדה אסור לו לשוב לקחתה.
כעת חשבו על העני שמגיע לשדה ליטול את התבואה שהושארה שם. הוא יודע בדיוק מי גידל אותה שם. הוא לא מקבל אותה בתור תשלומים מביטוח לאומי, וממילא חש היטב שהיא ניתנת לו כחסד ולא כזכות.
המסקנה של כל זה איננה שאסור להעביר ביקורת על המדיניות הכלכלית של הממשלה ומשרד האוצר, אבל יש כאן בהחלט קריאה לבחינה מחודשת של הנחות יסוד שהתקבלו אצלנו. מהתורה נראה שאנחנו צריכים לעסוק יותר באחריות שמוטלת עלינו לדאוג לאחרים, ופחות "לקטר" על זה שהמדינה איננה נותנת לנו את מה שמגיע לנו.
כשאנחנו נותנים משלנו לאחרים אנחנו מתמלאים שמחה וסיפוק ראויים, אבל גם גאווה ואפילו שמץ התנשאות עלולים להתגנב אל הלב. אומר על כך רבי משה אלשֵיך שכאשר אנחנו נותנים לעני, עלינו לעשות זאת מתוך תחושה שא־להים רק זיכה אותנו להיות צינור שדרכו יגיע אל העני מזונו. אמנם הסברנו שלעניים אין אפשרות לדרוש את מתנותיהם מהעשירים, אבל מצדנו התחושה שצריכה ללוות אותנו היא שאנחנו נותנים לעני את חלקו שהופקד אצלנו למשמרת. אנחנו כביכול רק משיבים לעניים את מה ששייך להם ממילא.
איך זה עובד?
- בשעה שקוצר אדם את השדה עליו להניח מעט ממנו ללא קצירה, כדי שייטלו העניים מחלק זה. וכן כשאוסף אדם את פירותיו עליו להשאיר חלק לעניים. חלק זה מכונה 'פאה'. התורה לא קבעה את הכמות המינימלית שיש להותיר, ואדם יוצא ידי חובתו אפילו בהשארת שיבולת אחת או פרי אחד, אך חכמים קבעו שצריך אדם להותיר לפחות אחד חלקי שישים מן התבואה, שיעור שמכונה 'עין רעה'. השארת אחד חלקי חמישים מהתבואה מכונה 'עין בינונית', והשארת אחד חלקי ארבעים מכונה 'עין יפה'.
- כשקוצר אדם את התבואה ובהנפת המגל נושרת שיבולת או שתיים לארץ, או אם בשעה שבוצר אדם את הכרם נשרו ענב או שניים יחד, יש להשאיר אותם לעניים.
- גם אשכולות ענבים דלילים, שאין להם צורה אופיינית של אשכול, יש להותיר לעניים בשעת הבציר.
- מי ששכח לקצור חלק מהתבואה או לקטוף חלק מפירות העץ, וכן מי ששכח לאסוף מהשדה תבואה שנקצרה או פירות שנקטפו, ישאיר אותם לעניים, אלא אם שכח יותר משתי אלומות תבואה או יותר משני עצים.
- מי שאיננו מקיים את אחת המצוות האלה, מבטל את חובתו מהתורה, ואף עובר על איסור תורה.
- על פי התורה מצוות אלה נוהגות רק בארץ ישראל, אבל קבעו חכמים שיש לקיים אותן גם בחו"ל.
- כיום, כשממילא העניים אינם מגיעים לשדות ליטול מתנות עניים, גם אין חובה להותיר אותן.
רבי משה אלשיך
נולד לפני כחמש מאות שנה, וחי למעלה מתשעים שנה. גדל בטורקיה וקרוב לגיל שלושים עלה ארצה והתיישב בצפת בתקופה שבה חיו בה גדולי המקובלים. למד בין השאר אצל רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. היה דיין, ראש ישיבה ופוסק הלכה, וחיבר ספרים, שהמפורסם שבהם הוא 'תורת משה' – ספר פירוש ודרשות על התורה. הרתיעה הטבעית מלכנות ספר בשם 'תורת משה' הביאה לכך שפירושו מכונה בפי כל 'האלשיך הקדוש'. דבר דומה קרה לספרו של הרמב"ם 'משנה תורה' שמכונה לרוב 'היד החזקה' (על שם י"ד חלקיו).
המדרש מדגיש את ייחודה של מצוות שכחה ביחס לשאר המצוות. לרוב, מקוימות המצוות מתוך תשומת לב וכוונה מודעת, ואילו מצוות שכחה מתקיימת דווקא באמצעות חוסר תשומת לב וחוסר כוונה תחילה. אולי בכך מתגלה שישנה נוכחות א־להית גם בחלקים הלא מודעים שבנו.
