ולפעמים החגיגה נגמרת

קרבנות החגים והמועדים

חלק א

נצטווינו להקריב קורבן נוסף על התמיד בכל שבעת ימי הפסח

וזהו מוסף חג המצוות.

נצטווינו להקריב קורבן מוסף גם ביום חמישים מיום הקרבת העומר

שהוא יום ט"ז בניסן, וזהו מוסף עצרת.

נצטווינו להקריב קורבן נוסף ביום א' בתשרי

והוא מוסף ראש השנה.

נצטווינו להקריב קורבן נוסף ביום העשירי בתשרי.

נצטווינו להקריב קורבן נוסף בימי חג הסכות.

נצטווינו להקריב קורבן נוסף ביום השמיני של חג הסכות

וזהו מוסף שמיני עצרת.

מצוות עשה מג, מה, מז, מח, נ, נא

ראש השנה בלי ראש הכבש של דודה רחל זה לא ראש השנה, פסח בלי הצביטה בלחי מדודה מרים (בתוספת "כמה גדלת, מותק") זה לא פסח, וסוכות בלי הוויכוחים הקבועים על מזג האוויר השנה לעומת סוכות של שנה שעברה, זה לא סוכות.

לכל חג יש את הריחות שלו, את הצבעים, את הטעמים ואת זיכרונות הילדות. לכל חג יש גם אופי מיוחד שמעניקים לו ההקשרים ההיסטוריים, החקלאיים וההלכתיים שלו. בראש השנה מריחים התחלות חדשות באוויר, סוכות הוא חג של יציאה אל הטבע – אל הסוכה וארבעת המינים, ובפסח, חג החירות, המשפחה מתכנסת לספר בליל הסדר כיצד יצאנו ממצרים.

אחד העניינים שיוצקים משמעות ותוכן לחגים, ומלמדים אותנו על אופי היום הוא הקרבנות המיוחדים לחג זה. כשקוראים את פסוקי התורה עלולים לא להבחין בהבדלים בין רשימות הקרבנות שהיא מונה, אבל בעזרת תשומת לב ורגישות נוכל למצוא בתיאורים הללו משמעויות עומק.

קחו את סוכות למשל. בחג הזה יש ריבוי קרבנות שאין בשום חג אחר. בכלל, חג הסוכות הוא חג מלא המולה. בכל לילה מימי החג הייתה נערכת בחצר המקדש מין "מסיבה" בריקודים, נגינה והודיה לא־להים לאורך כל הלילה. החג הזה, כשסופרים את שמחת תורה כחלק ממנו, הוא גם החג הארוך ביותר – שמונה ימים. הקרבנות המרובים משתלבים היטב באופי ה"רועש" הזה של סוכות. חג הסוכות הוא חג האסיף, תקופת איסוף התבואה שבשדות בתום הקיץ, והכנסתה הביתה לפני שיתחילו לרדת גשמים. האסיף הוא זמן של שמחה גדולה והודאה לא־להים על השפע שזכינו לו. השמחה היא גם על סיום פרק חגי תשרי והימים הנוראים. אחרי תהליך היטהרות ותשובה בראש השנה ויום הכיפורים, אנחנו מביעים שמחה שמבטאת את הוודאות שלנו בכך שא־להים אוהב אותנו, ובוודאי בחר עבורנו את השנה הכי טובה שיכולה להיות. לכן, מכל החגים סוכות הוא היחיד שהתורה מצווה אותנו בפירוש לשמוח בו. גם בתפילות החג נקרא סוכות "זמן שמחתנו". החגיגה הגדולה הזאת מתבטאת גם ב"חגיגה" על המזבח.

סך הפרים שמוקרבים על המזבח בחג הסוכות הוא שבעים. חז"ל אומרים שהמספר הזה מייצג את מספר העמים על פני כדור הארץ (זהו מספר סמלי כמובן. שבע הוא מספר שמבטא ריבוי – שבעת ימי השבוע, ועשר הוא מספר שמבטא ריבוי. ריבוי הלאומים מיוצג על־ידי שילוב שני הריבויים הללו במספר שבעים). כשאנחנו שמחים, הלב מתרחב והוא פנוי להתייחס לאנשים נוספים מלבדנו. כך גם כעם – מתוך השמחה הגדולה אנחנו מקריבים קרבנות עבור העולם כולו, ומבקשים טוב לכולם.

שמחת תורה – היום השמיני של חג הסוכות – היה צריך לכאורה להמשיך את הרצף הזה, אבל דווקא קרבנותיו מועטים מאוד לעומת שבעת ימי הסוכות. למה בעצם?

המדרש אומר שלאחר חגי תשרי, והימים הארוכים של חג הסוכות, כביכול אומר א־להים לישראל – "קשה לי להיפרד מכם". לכן הוא מבקש מהם "סעודה קטנה", כלשון המדרש. האורחים הלכו, המסיבה הסתיימה, אבל לפני ששבים ימי השגרה החורפיים והאפרוריים, כביכול יושבים בני הזוג – הקב"ה ועם ישראל – לארוחה רומנטית. שמחת הקשר האינטימי הזה גדולה יותר מכל הימים שקדמו לה, והיא זרע אהבה שנטמן במעמקים, ויחמם אותנו בימי החורף. זהו סוד קרבנו של יום שמיני עצרת – שמחת תורה.

איך זה עובד?

• כדוגמת מה שתיארנו בנוגע למוסף ראש חודש, גם במועדים אחרים מוקרב קרבן מוסף אחר קרבן התמיד של שחר.
• קרבנות המוסף כוללים פרים, אילים (כבשים בוגרים), וכבשים (עד גיל שנה) שבאים כקרבן עולה, ועליהם נוסף שעיר עיזים שבא כקרבן חטאת.