קרבן שתי הלחם
נצטווינו להביא שתי לחם חמץ למקדש, עם הקורבנות הכתובים שהם באים בגלל הלחם, ביום עצרת הקבוע, ולהקריב הקורבנות כמו שפירש הכתוב בויקרא, ואוכלים הכוהנים שתי הלחם אחר הנפתן עם כבשי שלמים.
והוא אומרו יתעלה:
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה, בִּכּוּרִים לַה'.
ויקרא כג, יז
מצוות עשה מו
כמות מיני הלחם שניתן למצוא על המדף בסופר היא משהו כמעט מבלבל – לחם כהה, לחם לבן, לחם שעורה, לחם שאור, לחם חמישה דגנים, לחם עשרה דגנים, לחם ללא שמרים, לחם ללא גלוטן, לחם ללא לחם… כל סוגי הדגנים וכמעט בכל הרכב אפשרי מקבלים מקום של כבוד על המדף. לכל אחד מהם יש ערך תזונתי ייחודי, וככל שהמודעות לתזונה גוברת, כך גם מתעצמים הקולות "בעד" מגוון רחב של סוגי מזון בכלל, ודגנים בפרט.
לא תמיד זה היה כך. לאורך רוב ההיסטוריה נחשב הלחם העשוי חיטה למשובח יותר, כזה שיכלו העשירים להרשות לעצמם, ואילו העניים הסתפקו בלחם שעורה. גם כיום, אנחנו אמנם מודעים לערכה התזונתי הייחודי של השעורה, ולמדנו ליהנות מטעמה ומהגסות המאפיינת אותה, אבל עדיין יש משהו ברכות האוורירית של בגט טרי וחם מקמח חיטה לבן, שאין בשום לחם אחר. יש בלחם הלבן איזו נקיות אצילית.
למדנו שלשום על קרבן מנחת העומר, שבא מהשעורים ומוקרב למחרת הפסח. בחג השבועות, שבעה שבועות מאוחר יותר, מקריבים בבית המקדש שני לחמים העשויים חיטה. 'שתי הלחם' נקרא הקרבן הזה. ועל אף שהוא עצמו איננו עולה על המזבח, באות עמו גם בהמות לקרבן.
התקופה שבין חג הפסח לחג השבועות היא תקופה מיוחדת. בפסח יצאנו ממצרים ובשבועות קיבלנו את התורה. בפסח הפכנו לעם, ובשבועות זכינו לייעוד הרוחני שלנו. בתקופה הזאת אנחנו סופרים כל יום ויום, ומציינים כמה ימים עברו מאז הפסח, כדי לבטא את תהליך ההתעלות וההכנה לקבלת התורה. תהליך ההתעלות הזה מיוצג גם על־ידי המעבר מן השעורים אל החיטים.
כשיצאנו ממצרים מצבנו לא היה "מי יודע מה"… היינו עם של עבדים, שעסוק במלחמת הישרדות יום יומית בתוך הזוהמה המצרית (התורה מתארת במקומות רבים את המתירנות הפרוצה שאפיינה את התרבות המצרית באותה תקופה). א־להים האמין בנו ו"השקיע" בנו, כי הוא ידע מי אנחנו באמת ומה עוד יצא מאתנו, אבל בזמן יציאת מצרים לא היה קל לראות את הפוטנציאל (המדרש מתאר כיצד אפילו המלאכים הביעו את תמיהתם בפני א־להים, ולא הבינו מה ההבדל ביננו ובין המצרים). תקופת "ספירת העומר" שבין פסח לשבועות, היא תקופה של הסרת השכבות הגסות שלפעמים מכסות אותנו, תקופה של זיכוך והתעדנות לקראת היום הגדול, יום מתן תורה. זוהי תקופת מעבר מגסות השעורה אל נקיות החיטה.
מאפיין נוסף של 'שתי הלחם' קשור גם הוא לתהליך הזה. אנחנו יודעים שבפסח לא אוכלים חמץ. בבית המקדש, גם לאורך שאר השנה, רוב הקרבנות שבאים מדגנים אינם חמץ, ועל המזבח עצמו אף פעם לא מוקרב קרבן חמץ. גם מנחת העומר שבאה בפסח איננה יוצאת מכלל זה, והיא איננה חמץ. אבל לגבי שתי הלחם מצווה התורה: "חמץ תיאפינה" (ויקרא כג, יז) – שתי הלחם חייבים להיעשות חמץ. המצה, הלחם שלא החמיץ ולא תפח, מייצגת את הצמצום, את הענווה שלנו כשאנו עומדים בפני א־להים. אנחנו יודעים כמה אנחנו דלים וחסרים, והמצה מבטאת משהו מהדלות הזאת. אבל אחרי תהליך הזיכוך בן שבעת השבועות שמפסח והלאה, אנחנו יכולים לתת לעצמנו יותר מקום. כמו החמץ שתפח, ככה תופחים גם אנחנו קצת יותר מהרגיל. אנחנו יודעים שעכשיו, בעקבות תהליך ההתעלות שעברנו, יש מקום לאנושיות שלנו. בחג השבועות גם האנושיות שלנו שותפה בקבלת התורה, שהרי באמצעות השכל האנושי שלנו אנחנו לומדים תורה, מחדשים חידושי תורה, ומעבירים את התכנים הללו הלאה, לדורות הבאים.
איך זה עובד?
- חמישים ימים אחר תחילת חג הפסח מביאים את קרבן 'שתי הלחם', הכולל שתי חלות ואתן בהמות העולות על המזבח.
- את החלות מכינים מחיטה מהעונה החדשה, ושגדלה בארץ־ישראל. מידתה של כל חלה היא כחצי מטר ברוחב כשלושים ס"מ, ובגובה של כשמונה ס"מ.
- הכהן מניף את החלות עם אברים מהכבשים העולים לקרבן שלמים, ואחרי כן הכהן הגדול מקבל את אחת החלות, והאחרת נאכלת על־ידי הכוהנים.
חג השבועות חל בתום האביב, והוא זמן תחילת הבשלת פירות הקיץ (ולכן גם פותח את עונת הבאת הביכורים למקדש). אמרו חכמים שבזכות קרבן שתי הלחם תינתן ברכה בפירות מאת א־להים.
