חוסר ההבנה המטהר

טומאת נבלה

טומאה שמונה שרצים

טומאת אוכלים ומשקים

נצטווינו בטומאת הנבלה

נצטווינו בטומאת שמונה מינים מן השרצים

נצטווינו לדון בטומאת אוכלים ומשקים כדינים האמורים בהם.

עשה צו-צח

אחד המשפטים המעצבנים שאמרו לנו כשהיינו קטנים, היה "כשתגדל, תבין", כנראה כי הרגשנו בו צלילים של זלזול והתנשאות. בכלל, ייתכן שהדבר החשוב ביותר שהבנו כשגדלנו, היה שגם הגדולים לא מבינים הכל. ישנם חידות וסימני שאלה שמלווים את כל החיים שלנו. זה עלול אמנם להוליד מצוקה, אבל עשוי לגרום גם ההפך – להביא לענווה גדולה. הכרת המוגבלות שלנו עלולה לגרום לנו להתבצר בעקשנות נוקשה של מין "ברוגז", ועשויה להביא דווקא לפתיחות גמישה מתוך הבנה שיש דברים גדולים הרבה יותר מאתנו.

הזכרנו פעמים אחדות שאמנם אנחנו דנים בסדרת החוברות הזאת בטעמי המצוות, אבל היכולת שלנו להציע הסברים לבחירה של א־להים לצוות אותנו במצוות כאלה ואחרות, היא מוגבלת מאוד. הנושא שבו אנחנו דנים היום מחדד את התוכן הזה באופן מיוחד. התורה מרבה לעסוק בטומאה לצורותיה השונות, ובזמן שבית המקדש היה קיים, העיסוק בטומאה וטהרה ליווה את חיי היום־יום, אך בזמננו הוא רחוק מאתנו. המושג 'טומאה' נשמע לנו מיסטי ומאיים. כמה מגדולי ישראל אמנם הציעו הסברים שונים לעניין הטומאה, אבל רבים מהם מקדימים ואומרים שהנושא הזה לא מושג לנו באמת, וקשה להציע לו הסבר בהיר. שכן, מהי טומאה? מציאות רוחנית ממשית, מין "זוהמה" רוחנית? או שאולי מדובר בעניין מופשט, אפילו סמלי, שנועד לחנך אותנו ולעצב את הגישה שלנו לעולם הקודש? ואולי בכלל קשור העניין הרוחני הזה של טומאה, לענייני זוהמה וקלקול טבעיים ממשיים? גדולי ישראל שונים הלכו בדרכים שונות בעניין הזה.

הרמב"ם עצמו אומר ש"דבר ברור וגלוי, שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים" (הלכות מקוואות יא, יב). המושג 'חוקים' מתייחס למצוות שהטעם שלהן איננו מובן בשכל. אבל יחד עם ההבהרה הזאת של הרמב"ם, הוא בכל זאת מוצא במושגי הטומאה והטהרה גם תוכן מסוים שביכולתנו להבין. בספר מורה נבוכים מסביר הרמב"ם שדיני טומאה וטהרה גורמים לכך שטהרה מושגת במאמץ, ואיננה תמידית, ומכיוון שלמקדש יכול להיכנס רק אדם טהור, ממילא הופכים דיני הטומאה והטהרה את ההגעה למקדש לפחות זמינה ומובנת מאליה. מתוך כך מתמלא אדם תחושת יראה וכבוד כלפי המקדש וכלפי א־להים.

אבל כאמור, גדולי ישראל רבים סבורים שטומאה היא לא רק עניין תודעתי, אלא ממשות רוחנית. זה עלול להרתיע ואולי אפילו להישמע פרימיטיבי. איך ייתכן שלמגע עם בעל חיים מת, למשל, יהיו השלכות רוחניות. האם הרוחניות לא נעלה מזה? אלא שאין סיבה שזה יישמע מוזר, אומר ספר 'החינוך'. הרי אוכל או פעילות גופנית משפיעים על מצב הרוח שלנו, אז למה שעניינים ממשיים אחרים לא ישפיעו על המצב הרוחני שלנו?…

חשוב להדגיש, את מה שמציין הרמב"ם בפתח העיסוק שלו במצוות האלה – אולי מתוך העיסוק במושג הטומאה, היא מתפרשת לנו כעניין רע, שצריך להתרחק ממנו, אבל זה לא כך. אין איסור להיטמא, ואין חובה להיטהר. טומאה איננה "רעה" מצד עצמה. מי שקובר מת, למשל, עושה בכך מצווה גדולה, אפילו שבו זמנית הוא נטמא. העיקר הוא לדעת מה שייך לאן, וכשניגשים אל הקודש – נכנסים לבית המקדש או אוכלים קורבנות או תרומות ומעשרות – צריך אז להיטהר כראוי.

ושוב, אחרי הכל, אנחנו מבינים שאנחנו לא באמת מבינים. ייתכן שזה בעצמו מטהר אותנו בטהרה עמוקה.

איך זה עובד?

• נבלה היא חיה או בהמה שמתה ולא נשחטה כהלכתה. מי שנוגע בנבלה או נושא אותה גם ללא מגע, נטמא עד אותו ערב, ואז הוא יכול לטבול במקווה ולהיטהר. בעלי חיים אינם מטמאים בחייהם.
• בין בעלי החיים הקטנים, ישנם שמונה שבמיתתם מטמאים – החולד, והעכבר והצב, האנקה והכוח והלטאה, החומט והתנשמת. הצב איננו הצב שמוכר לנו, אלא סוג של לטאה או קרפדה.
• אוכל ומשקים עשויים לקבל טומאה על־ידי מגע בדברים טמאים, וכשהם טמאים הם עשויים גם לטמא דברים אחרים. שבעה משקים (או נוזלים) עשויים לקבל טומאה – מים, טל, שמן, יין, דבש, חלב ודם.

אמנם כיום כמעט ואיננו פוגשים את דיני הטומאה והטהרה בחיים הדתיים שלנו, אבל ב'ביתא ישראל' הקהילה היהודית באתיופיה, הקפידו בכל השנים, גם בעת החדשה, על דיני טומאה וטהרה חמורים, שעל אף שאינם זהים לדיני התורה, הם דומים להם במובנים רבים.