חופשי זה לגמרי ביחד

חג הפסח

נצטווינו לשבות ביום הראשון של פסח.

והוא אומרו יתעלה:

וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ.

שמות יב, טז

הוזהרנו מלעשות מלאכה ביום ראשון של חג הפסח,

והוא אומרו:

כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם,
אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם.

שם

מצוות עשה קנט; לא תעשה שכג

"חופשי זה לגמרי לבד" שר יהודה פוליקר את מילותיו של יעקב גלעד. שאף אחד לא יתערב לנו, שאף אחד לא יקבע לנו, שאף אחד לא יגיד לנו מה לעשות, להרגיש או לחשוב. אבל כשאנחנו מעיינים במילות התפילה, אנחנו מגלים ששם החופש תלוי דווקא בביחד – "תקע בשופר גדול לחירותנו", כך אנחנו מבקשים שלוש פעמים ביום, וממשיכים "וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו". זאת חירות אחרת לגמרי, חירות של להפסיק להיות לבד, ולהיות שוב כולנו, כל עם ישראל,  יחד במקום הטבעי שלנו, בארץ־ישראל.

פרופ' שינה איינגר היא חוקרת בעלת שם עולמי בתחום קבלת ההחלטות, או אולי מוטב לומר – ההתמודדות עם הקושי לקבל החלטות… היא עוסקת הרבה מאוד בקושי לבחור, שנגרם לנו ממרחב האפשרויות הבלתי מוגבל של חברת השפע המערבית. "איינגר טוענת שהתרבות המערבית מאמנת אותנו כל החיים במשחק "מצא את ההבדלים", אך פעמים רבות מאוד מדובר בהבדלים זניחים, טפלים או כאלה שכלל אינם קיימים.

"יתירה מכך – אחת הטענות המרתקות של אייגנר היא שלפי התפיסה המערבית אתה לבדך הוא זה שצריך לבחור את הבחירות הנוגעות לחייך. ואולם, אומרת אייגנר, הדבר נכון רק בתרבות שבה כל פרט מובדל בבירור מזולתו. לעומת זאת, כשאנשים קשורים זה בזה ושותפים שותפות קרובה בחייהם, אפשר שהם יתפסו גם את תהליך הבחירה כתהליך משותף, שבו ייתכן בהחלט שהאחד יבחר עבור האחר. במילים אחרות – האמונה המערבית כמעט איננה מותירה מקום לתלות הדדית. המשמעות היא שהדגשת חשיבות הנאמנות לעצמנו ולבחירה האישית שלנו בבחירת בן זוג, ההדגשה הזאת פועלת גם פעולה הפוכה ממטרתה. היא בעצמה מקשה על ההתקשרות ועל המעבר מ"אני" פרטי לזוגיות שהיא סוג של "אני קולקטיבי"" (מתוך: לצאת מהדעת – מצרות לאוצרות בחיים הזוגיים, מאת: הרב יהושע שפירא וצבי איל, הוצאת: ידיעות ספרים).

למרות חלק מתחושות הבטן שלנו, החופש להיות לבד, נטול אילוצים וללא צורך לתת דין וחשבון למישהו אחר או להתחשב ברגשותיו ורגישויותיו של מישהו מלבדנו, החופש הזה הוא בית הסוהר הצר והמחניק ביותר. ואילו להיות חלק מקבוצה או משפחה, זה משהו שאמנם כרוך בוויתורים, מטלות ואינספור סוגי עומס שלא קיימים בחיים לבד, אבל אלה הם גם השער לחירות אמתית. כלומר, הרווח מזוגיות, חיי משפחה או חיי עם הוא לא רק בכך שיש מישהו שחוגג לך ימי הולדת, מחבק אותך כשעצוב לך, ומגרד לך בנקודה בגב שאליה אתה לא מגיע בעצמך. הרווח בחיים כאלה הוא גם בכורח לצאת מעצמך ומאזורי הנוחות שלך. אי אפשר להיות חלק מקבוצה בלי לרכוש נקודות מבט חדשות ושונות על המציאות, ובלי לצאת מעצמנו. ואמנם תהליך הלימוד כרוך בכאבים, אבל אלו הם חבלי לידה של ממש.

הבדיחה מספרת על אדם שאמר:  "מאז החתונה אין יותר 'אני', יש רק 'אנחנו', או בכל אופן זה מה ש'אנחנו' אמרה לי להגיד…" אבל אחרי הציניות, צריך לומר בפה מלא שאמנם גם אחרי החתונה יש בהחלט 'אני', אבל הוא חלק ממארג עשיר הרבה יותר. יש מקום להביט על המציאות דרך העיניים של ה'אני' הזה, ויש רגעים רבים שבהם באמת צריך לחשוב כ'אנחנו', והיכולת לעשות את זה היא אושר גדול.

פסח הוא החג שבו לא רק יצאנו ממצרים אלא גם נהיינו לעם, והפכנו למשפחה גדולה. שני העניינים קשורים זה בזה. היציאה מהמְצַרִים הפרטיים שלנו, וההשתייכות לעם שיש לו עבר, הווה ועתיד, חלומות רחוקים ומאוויים כמוסים, זוהי בעצמה היציאה לחירות.

חג הפסח ושאר החגים מכונים בתורה "מקרא קודש". רבי צבי אלימלך מדינוב הסביר שזה מפני שקדושתם תלויה בנו. לעומת קדושת השבת, שחלה בקביעות מדי שבעה ימים, קדושת החגים חלה באמצעות קידוש החודשים ועריכת לוח השנה על־ידינו. כלומר אנחנו "קוראים" לקדושה ומזמינים אותה לשרות ביום שנקבע לחג.

איך זה עובד?

• מצווה לשבות ולא לעשות מלאכה ביום הראשון של חג הפסח, בדומה לאיסור המלאכה בשבת, אך מותר לעשות חלק מהמלאכות הנדרשות להכנת אוכל.