חייבים לצעוק

תקיעה בחצוצרות

נצטווינו לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבת כל קורבן מקורבנות הפרקים,

והוא אומרו יתעלה:

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם, וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ־לֹהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם.

במדבר פרק י, י

…אנו מצווים לתקוע בחצוצרות בזמן הצרות והרעות כשנזעק אליו יתעלה כמו שאמר:

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם.

במדבר פרק י, ט

מצוות עשה נט

(לצרף את תמונת מטבע הכסף מתקופת בר כוכבא שעליו שתי חצוצרות – וויקיפדיה ערך 'חצוצרות הכסף' (לתת קרדיט לוויקיפדיה))

אחד התיאורים הנפוצים ביותר שבהם אנשים מאפיינים את עצמם באתרי היכרויות הוא "אוהב/ת מוזיקה". זה מובן מאוד ובכל זאת מפתיע כשחושבים על זה. ישנם תחביבים ותחומי עניין מרובים כל־כך בעולם – גידול בעלי חיים, בישול, ציור או ספורט אתגרי – ובכל זאת אף אחד מהם איננו רווח ומשותף כמו אהבה למוזיקה, ולרוב תחביבים אחרים גם אינם נחשבים עניין אישי כל־כך כמו חיבור למוזיקה. זה מפתיע בייחוד כשחושבים על כך שלרובנו אין כישורים מוזיקליים יוצאי דופן, ונגנים או מלחינים הם יחידי סגולה, ובכל זאת לכולנו מוזיקה עושה משהו, נוגעת ומרגשת.

תולדות המוזיקה שייכים לשלבים מוקדמים מאוד של ההיסטוריה האנושית, וכלי הנגינה הקדומים ביותר הם כלי הקשה וכלי נשיפה, אשר מאפיינים גם שבטים פרימיטיביים כיום. יש בשני מיני כלי הנגינה הללו משהו ראשוני ובסיסי מאוד. הנקישות, המותאמות למקצב המוזיקלי, "תופסות" אותנו חזק ובאופן מיידי. אולי יש בקצב משהו שנוגע לדופק והלמות הלב, לתקתוק שעון החיים. וכלי הנשיפה – גם זה מובן מאוד. אם כלי ההקשה קשורים אל דופק הלב, הרי שכלי הנשיפה מחוברים אל הנשימה ואוויר הריאות. הנשיפה בכלי היא הפקת צליל מעומק הגוף שלנו, ויש בדבר הזה משהו אינטימי מאוד. אולי לכן לרבים כל־כך מאתנו מוזיקה היא ממש אוויר לנשימה…

כשמתארת התורה את בריאת האדם היא מספרת: "וייצר ה' א־להים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז). בספר הזוהר נאמר על כך, שנשמת החיים שנפח א־להים באדם הייתה כביכול מתוכו הוא, כביכול נשימתו של א־להים בעצמו.

אולי זאת גם הסיבה לכך שאנחנו מתארים לעתים את קולם של כלי הנשיפה בתיאורים אנושיים מאוד. אנחנו יכולים לדבר על החצוצרה המריעה וזועקת או הקלרינט המייבב (אולי מפני כך גם נחשב הקלרינט לכלי "יהודי"), אבל קשה יותר להצמיד תיאורים כאלה לפסנתר או גיטרה.

קולה של החצוצרה מלווה מצוות ואירועים חשובים. להקרבת קרבן התמיד, ובייחוד קרבנות המוסף בראשי חודשים ומועדים מתלווה תקיעה בחצוצרות על־ידי הכוהנים. בנוסף, בשעת צרה וכן בשעת מלחמה, גם אז תוקעים ומריעים בחצוצרות. השמחות והצרות כאחד מעוררות את קול החצוצרה, כפי שאומרת התורה בפירוש בפסוקים שמביא הרמב"ם: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' א־להיכם ונושעתם מאויביכם. וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם, ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, והיו לכם לזיכרון לפני א־להיכם, אני ה' א־להיכם" (במדבר י, ט-י). ההצמדה הזאת בין המאורעות הקשים למשמחים מזכירה מעט את הדמיון שבין צחוק לבכי, ואת הקלות שבה לעתים אנחנו עוברים מזה לזה. הנגיעה במעמקי הנפש היא נגיעה במטען עמוס רגשית שיש בו כאבים גדולים ושמחה גדולה כאחד, ושסמוכים זה לזה. תרועת החצוצרה, שהיא זעקת עמקי הנפש, בלולה מכאב, שמחה, תחינה, הודאה, שברון הלב וגבורת המלחמה. בכל זמן מודגש וניכר תוכן אחד יתר על האחרים.

כפי שמעידים הפסוקים, תרועת החצוצרה, הנובעת מהמעמקים הכמוסים שלנו, מעוררת את זיכרוננו בפני א־להים. אך לא רק ה' צריך "להיזכר" בנו. קול החצוצרה מזכיר נשכחות גם לנו בעצמנו, כפי שכותב הרמב"ם: "…ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן… וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם" (הלכות תעניות א ב).

איך זה עובד?

• בכל יום בעת הקרבת קרבן התמיד, וכן בשבתות, בראשי חודשים ובמועדים, תקעו הכוהנים בחצוצרות.
• החצוצרות היו עשויות כסף.
• אופן התקיעה היה דומה לאופן התקיעה המוכר לנו מראש השנה – תקיעה, תרועה ושוב תקיעה.
• יש לתקוע בשתי חצוצרות לכל הפחות, ולא יותר ממאה ועשרים.
• גם בעתות צרה יש לתקוע במקדש בחצוצרות, ובזמנים אלו תוקעים גם בשופר מצופה כסף.
• הרמב"ן מסביר שאמנם בכל הזמנים תוקעים וגם מריעים, אך בזמן צרה ומלחמה העיקר הוא התרועה, ואילו בימי מועד, בעת הקרבת הקרבן, העיקר הוא התקיעה.
• יש שאמרו שגם בזמננו עלינו לתקוע בשופרות או בחצוצרות בתעניות ועתות צרה, וכך אמנם נהגו מספר פעמים בירושלים, ובכינוסי תפילה בכותל המערבי.

יש "כלי נגינה" נוסף שבו אנחנו מצווים להשמיע קול. זהו השופר כמובן. השופר טבעי וראשוני מן החצוצרה. החצוצרה עשויה כסף, והשופר קרן איל שכמעט ואינה מעובדת. ייתכן שהדבר קשור בכך שתקיעת השופר בראש השנה היא מצווה המוטלת על כל אחד ואחד מישראל, ואילו התקיעה בחצוצרה על הקרבן או בזמן צרה, היא מצווה המוטלת על הציבור. ההתלכדות הציבורית קשורה אל התרבות, והיא רחוקה יותר מהטבע הפראי לעומת האדם היחיד.