מבוא להקרבת הקרבנות
חלק ב
כשהלב שלנו בוער מאהבה אנחנו מכריזים לפעמים שניתן את הכל בשביל האהבה הזאת.
האם באמת את הכל?
א־להים מכנה את אברהם אבינו "אברהם אוהבי", והוא בוחן את אהבתו. א־להים מבקש מאברהם להקריב את היקר לו מכל – את יצחק בנו יחידו, שנולד כשהיה אברהם בן מאה שנה. למעשה, לא רק את יצחק מבקש א־להים מאברהם להקריב, אלא גם את כל מה שידע אברהם עד עכשיו על א־להים. אברהם הכיר את א־להים כא־להי החסד, החיים, היושר והאהבה, וכעת נראה כאילו מבקש א־להים את המוות, חלילה.
ובכל זאת "וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו, וייקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו, ויבקע עצי עולה, ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו הא־להים" (בראשית כב, ג). המילים "וישכם אברהם" מלמדות כמה הזדרז אברהם לקיים את מצוות הבורא, אבל הרב קוק למד מהמילים הללו משהו נוסף. הוא למד שאברהם הצליח לישון בלילה… למרות הידיעה שמחר יצטרך להקריב את בנו, הצליח אברהם לעלות על המיטה ולהירדם בשלווה. הרב קוק מבאר שהעקדה לא נעשתה מתוך שיכרון חושים אלא מתוך יישוב הדעת, וגם בלא רגע של טשטוש האהבה הגדולה בין אב ובנו (אהבה שמבוטאת שוב ושוב במילות הפסוק "וילכו שניהם יחדיו"). השלווה שבה נהג אברהם כללה את אהבתו הגדולה לבנו ואת אהבתו והתמסרותו לא־להים. גדולי ישראל אחרים תיארו גם את הכאב שהיה כרוך במעשה. כך למשל באחד מהפיוטים שנוהגים לשיר בקהילות רבות בראש השנה לפני תקיעות השופר, מתוארת הליכתו של אברהם אבינו לעקוד את יצחק. "עין במר בוכה" אומר הפיוט, אך מיד ממשיך "ולב שמח". יחד עם גודל הכאב, אברהם הלך חדור אמונה שהוא עושה את הדבר הנכון והטוב.
ומה היה בסוף?
אחרי שקשר אברהם את יצחק למזבח, קרא אליו מלאך מהשמיים והורה לו "אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כב, יב). תחת יצחק הקריב אברהם איִל (האיל הוא כבש בוגר), ושוב התגלה אליו המלאך והבטיח לו ברכה גדולה וריבוי צאצאים ותולדות "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" (שם יז).
עקדת יצחק, שהתרחשה במקום המקדש, היא יסוד כל עבודת הקרבנות שלנו, ואנחנו מזכירים אותה בתפילות שלנו פעמים רבות. הרמב"ן מסביר שאדם שמביא קרבן צריך להרגיש שהוא עצמו היה אמור להיות מוקרב, ובעל החיים קרב במקומו. כלומר, הקרבת קרבן צריכה להתקיים מתוך תחושת התמסרות מוחלטת.
ובכל זאת, א־להים לא מבקש שנקריב את חיינו בפועל, כשם שלא ביקש מאברהם בסופו של דבר להקריב את בנו.
עבודות האלילים, שעדיין ניתן למצוא דוגמתן במקומות מסוימים בעולם, מלאות אקסטזה וטירוף יצרי, ורבות מהן כוללות גם קרבנות אדם. לדברי הרב קוק עקדת יצחק הטביעה בהיסטוריה שלנו, שעבודת א־להים עשויה להיות מלאת חום ולהט לא פחות מהאלילות, גם אם ללא הקרבת החיים בפועל. לולא העקדה היינו צריכים לבחור בין עבודת א־להים לוהטת ואקסטטית אבל מלאת כיעור מוסרי של זביחת אנשים ובין עבודת א־להים קרה. ההתמסרות הגמורה של אברהם אבינו, להקריב את היקר לו ביותר, הפכה למשהו שזורם בעורקינו, ומכוחו הקשר שלנו עם א־להים הוא קשר שיכול לחדור אל עומק הלב שלנו, גם בלי שיצריך ויתור על החיים. עבודת א־להים שמוכרת לנו מבית הכנסת וכדומה, לרוב איננה נותנת מקום לחלקים העזים ואפילו היצריים באישיות שלנו. הציפייה שלנו לבניין המקדש וחידוש עבודת הקרבנות, היא ציפייה לעבודת א־להים מלאה יותר, שיש בה גם מקום לכל זה.
אבל מה לגבי בעלי החיים? מדוע צריכים הם למות כדי שאנחנו בעצמנו נתקרב לא־להים?
מחר נעסוק גם בכך.
הרמב"ן
רבי משה בן נחמן נולד לפני כשמונה מאות שנה. הוא היה מגדולי חכמי ספרד, אחד מחשובי מפרשי התלמוד, הפוסקים, הפרשנים, ההוגים והמקובלים היהודיים, ואף עסק ברפואה. הוא עלה לארץ־ישראל וחי בה שנים אחדות. בפירושו לתורה שילב יסודות ורמזים מתורת הנסתר והקבלה.
