פדיון פטר חמור

הוא הציווי שנצטווינו לפדות פטר חמור בשה דווקא – אם לא יפדה אותו בשוויו – וייתן  השה לכהן.

והוא אומרו יתעלה:

וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה.

שמות לד, כ

נצטווינו בעריפת פטר חמור, אם אינו רוצה לפדותו.

והוא אמרו יתעלה:

וְאִם-לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ.

שם

מצוות עשה פא-פב

 

מסכן, מה עשו ממנו – עקשן, טיפש או סתם חסר התחשבות. לחלק מזה או להכל גם יחד מתכוונים כשקוראים למישהו "חמור". אחת מאמרותיו המפורסמות של משה דיין היא "רק חמור לא משנה את דעתו". כשמביטים בו, אפשר להבין מניין הגיעו הדימויים האלה – האיטיות שלו, הנעירה חסרת החן, המבט הכבוי בעיניים והצעידה העצלה שנראית כאילו היא לשום מקום חשוב. לא במקרה נבחר חמור לייצג את דמותו החיננית של 'איה' מ'פו הדוב'…

אבל עם כל הנוקשות והטיפשות, החמור הוא אולי בהמת המשא החשובה ביותר בעולם שבו אין עדיין רכבות, אוניות או מטוסים. בשקט ובצייתנות סוחב החמור על גבו את האדם או את משאו, ונוטל אותם אל מחוז חפצם. אז עם כל הכבוד לכבדות החמורית, אי אפשר להתעלם מהשירות הגדול שהוא עושה לאדם דווקא בתנועה שהוא מאפשר, דווקא ביכולת לשאת ולהגביה את הכובד.

חומריותו של החמור מזכירה מצדדים רבים את החומר. לא קל לנו אתו, עם החומר. לא משנה כמה אנחנו מפויסים אתו ומקבלים אותו ואת צרכיו, זה מעצבן שבכל פעם שאנחנו פותחים את המקרר, אנחנו צריכים להתגבר מחדש כדי לא לקחת פרוסת עוגה. כאילו יש לגוף רצונות משלו, וכשהם מתגברים בנו, הם עלולים לסחרר ממש, להציף ולבלבל. אבל בסופו של דבר, מי היינו בלא החומר, בלא גוף? כל היופי והטוב שאנחנו זוכים להם בחיים מגיעים אלינו דרך העולם הגשמי. פרח הוא דבר גשמי וחומרי, ובכל זאת הוא עשוי לעורר בנו התרגשות גדולה, וכשהוא ניתן כביטוי לאהבה, בכוחו לחבר אנשים.

אמנם הזכרנו אתמול שקדושת הבכורה מתגלה גם בבהמות הטהורות, אבל אין קדושה בבכורי החיות הטהורות (כמו האייל או הצבי), ובוודאי לא בבהמות ובחיות הטמאות. רק בעל חיים אחד יוצא מן הכלל בעניין הזה – החמור, שאף־על־פי שהוא בהמה טמאה, מתגלה בו מעלת וקדושת הבכורה. בכור החמור קדוש כעין שקדושים בכורי הבהמות הטהורות, אך מכיוון שלא ניתן להקריב את החמור הטמא, מצווה התורה לפדות אותו מקדושתו בשה או בכסף, הניתנים לכהן. כלומר, יחד עם השפלות שבחומר, יש הזדמנות למצוא בו גם קדושה עמוקה.

ואולם אם לא פודים את החמור, מצווה התורה לערוף אותו. אולי בכך היא מבקשת ללמד אותנו, שהפוטנציאל שבחומר הוא גדול אבל גם מסוכן, וחמקמק. ניתן לגייס את המעלה שבחומר לעניינים חיוביים וראויים, ניתן לחבר את חומריות החמור אל קדושת הכהן העובד במקדש. אבל אסור להותיר את החומר עם הכוחות הגדולים שבו בלא טיפול, וכשלא מוכנים לחבר את החומריות לקדושה, אין ברירה אלא לערוף ולהמית אותה.

שלושה חמורים חשובים במיוחד אנחנו מוצאים בתורה – אברהם אבינו חבש את חמורו ויצא עם יצחק אל העקדה בהר המוריה; משה רבנו הרכיב את אשתו ובניו על החמור כששב ממדין למצרים לגאול את ישראל; ולעתיד לבוא, מספר זכריה הנביא, יופיע המשיח בעצמו על חמור. מדרש מיוחד מספר שזהו אותו חמור בכל שלושת האירועים. ממש אותו חמור? הוא צריך להיות ממש זקן, הא? הרבי מלובביץ' מסביר שמדובר בשלושה שלבים בתיקון היחס לחומר. אברהם אבינו נדרש לחבוש את החמור – להכניע את החומר. משה הרכיב את משפחתו על החמור, אך לא רכב עליו בעצמו – החמור הפך להיות משרת הקדושה. בעתיד, המשיח ייגלה ויופיע בעצמו על החמור. לא תהיה עוד כל סתירה בין החומר לקדושה.

 

איך זה עובד?

  • אם ברשותו של אדם אתון, הוולד הראשון שנולד ממנה קדוש ויש לפדות אותו מקדושתו.
  • כל זמן שלא נפדה החמור, מפני קדושתו אסור ליהנות ממנו, ולכן אין לעבוד בו או ליהנות משיערו.
  • את החמור יש לפדות בשה כבש או עז, ולתת את השה לכהן. השה איננו קדוש, ומותר לכהן לעשות בו כרצונו.
  • ניתן לפדות את החמור גם בכסף, אך אז יש להקפיד לפדות אותו בסכום המתאים עם שוויו, ואילו כשפודים את החמור בשה, אפשר להשתמש לשם כך גם בשה שערכו נמוך מערך השור.
  • אם בעל החמור אינו רוצה לפדות את חמורו, עליו לערוף אותו בסכין גדולה, אך עדיף לפדות את החמור ולא להרוג אותו.

 

באחת מאיגרותיו כותב הרב קוק על בני דורו שעזבו את התורה והמצוות, שהם "חמורו של משיח". היו שהבינו לא נכון, כאילו מתכוון הרב קוק לזלזל בהם, או לתאר אותם ככלי שרת טפלים בתהליך הגאולה, אבל מקריאת הדברים במקורם מתברר אחרת לגמרי. הרב קוק מסביר שלחמור אין שום סימן טהרה (בשונה מהגמל, או אפילו החזיר), ובכל זאת מתגלה בו קדושת הבכורה. כך, הוא אומר, לא משנה כמה התרחקו בני הדור הזה מקיום התורה והמצוות, שום דבר לא יעקור את הטוב הגדול שבתוכם.

 

דילוג לתוכן