מחצית השקל

נצטווינו לתן מחצית השקל כל השנה.

והוא אומרו יתעלה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.
זֶה יִתְּנוּ, כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'.
כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'. הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה', לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

שמות ל, יא-טז

 

מצוות עשה קעא

 

"בלעדייך אני חצי בן אדם" כתב עוזי חיטמן ושר שלומי שבת.

ואתך, מה אני? "מסודר"? שלם לגמרי? האם להיות בן אדם אין פירושו במובן מסוים להיות תמיד רק חצי, תמיד נזקק, תמיד חסר ומתגעגע?

הקב"ה מצווה את משה רבינו, שכשהוא סופר את בני ישראל, לא ימנה אותם ישירות, אלא באמצעות גבייה של מחצית שקל מכל אחד וספירה של כמות המחציות שנאספו. מדובר, כמובן, במטבע שונה מהשקל שלנו. למעשה, השקל שמוכר לנו קרוי על שם השקל הקדום.

הכסף שנאסף מבני ישראל במדבר בפעם הראשונה הותך וממנו נעשו היסודות שעליהם עמד המשכן, אבל גם אחרי כן ממשיכה המצווה לאסוף מכל אחד בכל שנה חצי שקל, ובכסף הזה נרכשים לבית המקדש קרבנות הציבור, שהם הקרבנות המובאים בשם העם כולו.

תאוות ממון היא תאווה מיוחדת. יש בכסף משהו ניטרלי מצד עצמו. לכן גם אין איסור או פסול עקרוני שנוגעים לתאוות הממון. זאת בניגוד לתאוות העריות, שבה אנחנו נתקלים בשלל איסורים והגבלות. גם תאוות האכילה מרוסנת מאוד, וממאכלים רבים אנחנו צריכים להימנע. לעומת זאת קשה לחשוב על דוגמה לכסף שאסור כשלעצמו. הניטרליות של הכסף היא חלק עיקרי מהדלק שמניע את תאוות הממון, מפני שהמשיכה לכסף היא משיכה לכוח וליכולת, ועוד יותר מזה, לתחושת אפשרויות ללא גבול וללא כל תוכן מסוים. כסף הוא פוטנציאל לא ממומש, והמשיכה להרבות אותו, היא משיכה להגדיל את הפוטנציאל הזה. לכן יש משהו מלהיב יותר בכסף מאשר בנכסים ממשיים. הכסף מבטא את הכיסופים האינסופיים.

כשחתן נותן טבעת לכלה ומקדש אותה, הדבר קרוי בלשון חכמים "קניין". אולי קשה לאוזן שלנו לשמוע את הביטוי הזה, כאילו מדובר בבעלות. אבל מלבד שממקורות שונים בחז"ל עולה שלשון קניין מבטאת לעתים שייכות קרובה ואינטימית, מלבד זה, חלק מהמשמעות של קניין הנישואין הוא נכונות להמיר את הכסף בממשות. החתן מצהיר שבקידושין הוא מוותר על עושר האפשרויות שעומדות בפניו כאדם פנוי, ומתמסר לאישה שהוא מקדש.

לתת חצי שקל זה לוותר על הכיסופים האמורפיים לטובת כריתת ברית, זה להתמסר לשייכות לעם הזה שמוסר את מחציות השקל שלו, ולהתמסר לקב"ה שמשרה את שכינתו במקדש. לתת חצי שקל זה לומר גם שכל אחד מאתנו הוא רק חצי, שהכסף לא באמת עושה אותנו כל יכולים, ושאנחנו ממשיכים להיות זקוקים תמיד זה לזה. כשכל אחד נותן סכום זהה ללא הבדל בין עשיר לעני, יש בכך ביטוי נוסף של ענווה, של שותפות אחידה שאין בה פערים. יש מקום גם לתרומה אישית, שמבליטה את הייחוד של התורם, ואכן גם נדבות כאלה ניתנו למשכן, אבל התשתית שעליה עמד המשכן הייתה דווקא השותפות השווה של כולם בבניינו.

על פי התורה, כשסופרים אנשים ישירות, הדבר עלול לגרום נזק, מפני שהספירה מבליטה ומדגישה את מקומו של כל אחד, מה שעלול להביא לסוג של סכנה רוחנית. אבל הספירה באמצעות מחצית השקל מדגישה את ההפך – היא מדגישה כמה כולנו צריכים זה את זה.

בלעדייך אני חצי בן אדם, ועוד יותר מזה, אני חצי בן אדם דווקא כשאני אתך. כמה טוב שכך.

מחציות השקל נאספו בחדר מיוחד במקדש, ושלוש פעמים בכל שנה היה נכנס נציג מיוחד וממלא מהסכום הכללי כלים גדולים. חז"ל מוסרים הנחיות מעניינות לגבי התנהלותו של אותו נציג והשקיפות שהוא נדרש לה. היה עליו להיכנס לחדר שבו הכסף כשלגופו בגד ללא כיסים, כזה שאי אפשר להחביא בו מטבעות. לא רק זה, אלא שהוא נדרש לשוחח עם העומדים מחוץ לחדר לאורך כל פעילותו, כדי שלא יוכל להחביא מטבעות בפיו. בכך התקיים הפסוק "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), כלומר, אדם נדרש להיות ישר, לא רק עם א־להים, אלא להסיר מעצמו חשד אפשרי גם מצד אנשים אחרים.

 

 

איך זה עובד?

  • בזמן שבית המקדש קיים, נדרש כל אחד לתת פעם בשנה מחצית שקל לבית המקדש. מחצית השקל היא משקל של כשמונה גרמים כסף.
  • מהכסף שנאסף מוקרבים קרבנות הציבור, החל מתחילת השנה העברית בא' בניסן, ולפיכך הכריזו והודיעו בציבור על איסוף הכסף חודש אחד לפני כן – בתחילת אדר.
  • כיום, כשאין בית מקדש, גם אין מצווה לתת מחצית שקל, אך נהוג לתת כסף לצדקה כזכר למחצית השקל. סכום הכסף הניתן תלוי במנהג העדות השונות, ומקובל לתת אותו סמוך לתפילת המנחה של תענית אסתר (בערב פורים).
דילוג לתוכן