ישיבה בסוכה

נצטווינו לדור בסוכה שבעה ימים בכל ימי החג.

והוא אומרו יתעלה:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.  לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם.

ויקרא כג, מב-מג

 

מצוות עשה קסח

 

"בית מגורים הוא מבנה קבע המשמש באופן שגרתי למגורי אדם ומשפחתו… הבית מספק מחסה מפני גשמים, שלגים, רוחות, חום, קור ופולשים זרים, בין אם בני אדם או בעלי חיים… מבחינה קוגניטיבית ורגשית הבית הוא מקום גאוגרפי שנרשם בתודעתו של אדם למשך כל ימי חייו" (וויקיפדיה, ערך: בית מגורים).

התוכן הזה מתמצה לפתגם הבריטי "ביתי הוא מבצרי", שהזכרנו בעבר.

מובן שככל שהבית בנוי היטב, מוצק, מבודד מרעש, מקור ומחום וכו', הוא גם מגונן יותר על יושביו ומעניק להם תחושת ביטחון. ברור גם שלא בכל מצב ניתן למצוא בית אבן שיגן הגנה מלאה, ועבור אדם הנודד במדבר, גם סוכה דלה תהיה מקום להסתתר מהשמש הקופחת ביום, מרוחות ומגשם, ולשים בו את הראש בלילה.

כשבני ישראל יצאו ממצרים הושיב אותם א־להים בסוכות והגן עליהם. חלק מחכמי ישראל סבור שהסוכות שמתארת התורה בהקשר הזה הן סוכות של ממש, ואילו אחרים סבורים שמדובר בעננים שמימיים שהגנו עליהם.

כך או כך, מדי שנה אנחנו יושבים במשך שבוע אחד בסוכה כזכר לסוכות שבהם ישבו בני ישראל. אבל כשחושבים על משמעות הסוכות עבורם ועל משמעות הסוכות עבורנו משהו לא לגמרי מסתדר. הרי על הנודדים במדבר הסוכות אכן הגנו, ובייחוד אם מדובר בעננים א־להיים, אבל כשאנחנו עוזבים את הבתים שלנו אנחנו מוותרים על בית מוגן לטובת מקום פרוץ יחסית. כלומר, להם היו הסוכות "שדרוג", אבל לנו הן "שנמוך" רציני… חכמים אומרים שבשבוע הזה של חג הסוכות אנחנו אמורים לצאת מבית הקבע שלנו ולעבור לדירת ארעי. האם זה לא פספוס של מטרת הישיבה המקורית בסוכה?

גם בפיו של דוד המלך הסוכה היא משל להגנה ולהשגחתו של א־להים. דוד אומר: "כי יצפנני בסוכֹּה, ביום רעה יסתירני בסתר אוהלו" (תהילים כז, ה), אבל כשאנחנו עוזבים את הבית שלנו, ויוצאים לסוכה שבה חם ביום וקר בלילה, שבה רעש השכנים מקשה להירדם, חתולי הפחים גונבים לפעמים חתיכת עוף מהצלחת, ועל אפשרות להתרכז אין מה לדבר, האם ניתן בכלל לראות בסוכה מקום מגונן ועוטף? השאלה מחריפה כשמתוודעים להלכה שעל־פיה אם הסכך עבה עד שלא חודר דרכו גשם, הסוכה פסולה. כלומר, זה לא רק שבאופן טבעי הסוכה אינה מגינה כראוי מפני הגשם, אלא שממש אסור שהיא תהיה כזאת.

אכן, הסוכה איננה מגינה ממטר, אבל בזה בעצמו היא מגינה הגנה משמעותית הרבה יותר.

באחד ממזמורי ההלל שאנחנו אומרים בשבעת ימי החג, אנחנו מכריזים: "טוב לחסות בה' מבטוח באדם". רש"י בפירושו מבחין בין 'מחסה' ל'מבטח'. המחסה, כך הוא אומר, הוא צל מועט, ואילו המבטח חזק ויציב. אף־על־פי־כן עדיף לחסות בה', גם כשההישענות הזאת דלה, על פני ביטחון בבני אדם.

לכאורה לפי זה הטוב ביותר הוא לבטוח בה', לא?

הסוכה מלמדת שלא. ההיסמכות על א־להים ועל עזרתו תהיה לעולם מסוג ה'מחסה' ולא ה'מבטח'. החיים הבטוחים בעצמם עושים אותנו אטומים לאור הא־להי, ואילו חוסר הוודאות גורם לנו להזדקק לא־להים ולחסדיו, ולזכור אותו בכל זמן.

הסוכה, שמשילה מעלינו את קירות הבטון המגוננים, מגנה עלינו מהם בעצמם. היא מאפשרת לנו בדלותה לראות את הכוכבים מנצנצים מבעד לסכך, לחוש ברוחות, בקור ובחום, ומתוך כך גם להשתחרר מהקיבעון והיהירות האנושיים. היא מאפשרת לנו לחסות בה'.

בחג האסיף, שבו אנחנו אוספים את יבול השנה החולפת הביתה, מאפשרת לנו הסוכה להשתחרר מהנכסים ולהתקשר אל מקורם.

 

לפי ההלכה צריכה הסוכה להיות עשויה לפחות שתי דפנות שלמות, והשלישית יכולה להיות קצרה מהן. האר"י העיר על כך, שהצורה המתקבלת היא של מעין יד מחבקת, ידו של א־להים, שעליה נאמר בשיר השירים "וימינו תחבקני" (שיר השירים ב, ו).

איך זה עובד?

  • במשך שבעת ימי חג הסוכות צריך אדם לקבוע את דירתו בסוכה.
  • בלילה הראשון של החג יש לאכול לחם בסוכה, ובשאר החג אין חובה לאכול לחם, אבל אם אדם בכל זאת אוכל סעודה, עליו לאכול אותה בסוכה. בכלל, למשך שבעת ימי החג צריך אדם להתייחס לסוכה כאל מקום מגוריו.
  • הסוכה צריכה להיות באורך וברוחב של כשישים ס"מ לכל הפחות. גובה הסוכה צריך להיות לפחות שמונים ס"מ.
  • שתיים מדפנות הסוכה צריכות להיות שלמות, ואילו השלישית יכולה להיות גם חלקית בלבד.
  • ניתן לעשות את הדפנות מכל חומר, ובלבד שיהיו יציבות.
  • הסכך צריך להיות עשוי מצמחים שנתלשו מהקרקע. צל הסכך צריך להיות מרובה מאור השמש שחודר בעדו.
  • צריך להעמיד את הסוכה מתחת כיפת השמים.
  • אם אדם סובל מהישיבה בסוכה בגלל גשם, חום קיצוני, רעש וכדומה, ובאופן שהיה גורם לו לצאת מביתו, מותר לו לצאת מהסוכה ולאכול או לישון בבית.

נהגו לקשט את הסוכה, והתלמוד מספר על חכמים שתלו בסוכתם פירות שבעת המינים וסדינים מעוטרים.

פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי    | ישיבה בסוכה

לעיירה ראדין שבבלארוס הגיע באחת השנים גביר גדול לרגל עסקיו. הגביר, ששמע רבות על רבי ישראל מאיר, "החפץ חיים", ביקש להתארח בביתו של הצדיק.

החפץ חיים קיבל את פני האורח בשמחה ובלבביות, והכניס אותו לביתו.

התיישב הגביר והביט סביבו בתדהמה – בבית כמעט לא היה ריהוט מלבד שולחן ישן, מיטות עלובות, וכיסאות ישנים וחורקים.

בתחילה התעלם מכך הגביר, אבל בשלב מסוים לא התאפק, ושאל: "כבוד הרב, כיצד איש חשוב כמוך, חי בדלות כזאת, כמעט כאילו היית עני ואביון? איך זה שאין לך כאן רהיטים ושטיחים המתאימים לכבודך ולמעמדך?"

השיב לו החפץ חיים בשאלה: "ואתה, מדוע לך אין כאן כמעט רהיטים?"

לא הבין הגביר את השאלה המוזרה: "אני? אני רק אורח כאן".

"כן, כן", אמר החפץ חיים מיד, "גם אני רק אורח כאן בעולם הזה".

 

חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה

שביתה ביום הכיפורים | ננסה להיזכר בדוגמה לדבר פסול שעשינו מתוך כוונה טובה באמת.

סוכות | האם תהליכי תיקון אישי גובים מאתנו גם מחירים של חולשה או עצבות? מה אנחנו עושים כדי להשיב את השמחה?

ישיבה בסוכה| האם אנחנו זוכרים מקרה שבו התערער משהו מהיציבות שלנו, והדבר הוסיף לקרבה שלנו לא־להים ובסופו של יום גם לתחושת הביטחון האישית?

 

מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות

קיום המצוות דורש מאתנו לעתים מאמץ והשקעת משאבים של כוחות גוף ונפש, זמן וממון. אבל יש דבר אחד שאיננו מוותרים עליו גם אם המשמעות תהיה ויתור על קיום מצווה כלשהי. הדבר הזה הוא החיים עצמם. התורה אומרת "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטיי, אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם", ומכאן למדו חכמים שקיום המצוות צריך להוסיף חיים, ואם אדם נדרש לוותר על עצם חייו כדי לא לעבור על אחת המצוות, עליו לעבור ולא להיהרג.

ישנן רק שלוש מצוות שאנחנו נדרשים למסור את הנפש ולא לעבור עליהן, ועל שלושתן נלמד בשבת הבאה.

דילוג לתוכן