כאילו אין מחר

שריפת קודשים שנטמאו ושנותרו

נצטווינו לשרוף קודשים שנטמאו,

והוא אומרו יתעלה:

וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא, לֹא יֵאָכֵל, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.

ויקרא ז, יט

נצטווינו לשרוף הנותר,

והוא אומרו יתעלה:

וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.

ויקרא ז, יז

עשה צ-צא

מה משותף ל: חיים, רכב, בריאות ודירה? טוב נו, זה קל – 'ביטוח', כמובן. אין כמעט תחום בחיים שבו לא מתאפשר לנו להגן על עצמנו מפני תקלות והפתעות לא נעימות. ישנו אפילו ביטוח לאומי – מוסד רשמי של המדינה, שהתשלומים שאנו משלמים לו כשאנחנו צעירים ובריאים, נועדו להבטיח את עתידנו בשנות הזקנה או במקרה של תאונות ומחלות, חלילה.

יש הרבה דברים יפים במושג הזה שנקרא 'ביטוח' – יש בו תכנון לטווח רחוק, יכולת לשמור חלק ממה שהרווחנו בהווה למען העתיד, ויש בו גם מידה של ערבות הדדית – הסכומים הקטנים שכל אחד משלם הופכים להיות הסכום הגדול שמקבל זה שנמצא במצוקה.

אחד מתיאורי ה"ביטוח" המוקדמים ביותר ביהדות הוא בדבריהם של חז"ל על המצה של ליל הסדר. אנחנו נוהגים לחצות את המצה לשניים, ועל כך אומרים חכמים שזה מפני שהיא נקראת בתורה "לחם עוני". העני חוצה את לחמו כדי להותיר לו ממנו ליום המחרת, ובדומה לו נוהגים אנחנו בליל פסח.

אבל יש בביטוח גם חלקים פחות מוצלחים. חברות ביטוח הן תעשייה משגשגת שצומחת על הקרקע הדשנה של החרדות המשותפות לכולנו. אנחנו משתדלים לגונן על עצמנו ועל הקרובים לנו כמה שרק נוכל בביטוחים וביטוחים משלימים מכל הסוגים והמינים, ולפעמים ההתבצרות הזאת רק מוסיפה חוסר שקט. הרי אי אפשר באמת להכין את עצמנו אל הלא ידוע, וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות. מתחת לפני השטח של החיים היציבים, אנחנו חשים כמה שברירי הקיום האנושי, ואנחנו מנסים לברוח מהחוויה הקשה הזאת אל היציבות המדומה שמספק הביטוח. אם ייגנב לנו הרכב, הביטוח ישלם; אם יפרצו גנבים לדירה או אם חלילה היא תישרף, הביטוח ישלם; גם אם נזדקק לטיפול שיניים מקיף, הביטוח ישלם. אבל האם באמת מדובר רק בכסף? מה לגבי חוויית האבדן? ומה לגבי פגיעות בריאותיות, חלילה? הרי הכסף הוא לרוב חלק קטן מהסיפור. איזו חברת ביטוח תבטח אותנו מפני חוויית פיטורים, פטירת אדם קרוב או אהבה נכזבת?…

אם נפסלו קרבנות מפני שנטמאו או מפני שנותר מבשרם לאחר הזמן האחרון שבו הם מותרים באכילה, מצווה התורה לכלות אותם בשריפה. בספר 'החינוך' מבואר שכילוי הבשר נועד למנוע את ריקבונו וביזיונו. ואולם, ממשיך ספר 'החינוך' ומציע טעם נוסף לדבר, ובייחוד לעניין הבשר שנותר ולא נאכל בזמן הראוי. "יש בדבר רמז אל הביטחון בה' יתברך ברוך הוא, שלא יהא אדם חונק עצמו במאכלו יותר מדיי להצניעו ליום מחר, בראותו כי הא־ל יצווה לכלות בשר קודש משעברה שעתו כיליון גמור, ולא רצה שייהנה בו ברייה אחרת, לא אדם ולא בהמה". שריפת הנותר מהקודשים מלמדת אותנו להתייחס נכון לאוכל שלנו. "שלא יהא אדם חונק עצמו במאכלו" – כלומר, שלא ימנע אדם מעצמו את האכילה שנדרשת לו היום כדי שיישאר לו מזון למחר. לכל דבר יש זמן, ויחד עם תכנון העתיד, אסור לתת לו לחנוק לנו את ההווה. אנחנו עסוקים פעמים רבות במחשבות ותכנונים, שמשתקים לנו את האפשרות לחיות כאן ועכשיו. בית־המקדש, מקום הקִרבה לא־להים, מעורר אותנו להאמין בטובו של א־להים ולתת בו אמון, לדעת שלכל יום יש את השפע המיוחד לו, ואי אפשר להעביר את החיים במחשבה שנוכל לצבור מיום ליום. לפעמים צריך לשרוף את מה שנותר מיום האתמול – התרחשויות וחוויות – כדי לאפשר התחדשות אמתית וקדושה.

יש הסבורים ששמו של האבטיח בא מתכונתו לשכב שרוע על הקרקע במין "ביטחון", כאילו אין מחר…

*

במזמורי ההלל בתהילים אנו אומרים "טוב לחסות בה' מבטוח באדם"  (תהילים קיח ח), והסבירו המפרשים שלחסות היינו לסמוך ללא ודאות. טוב יותר להישען על א־להים ולהרגיש את חוסר הבהירות, מאשר לבטוח במשעני העולם הזה, שמרחיקים אותנו מהזדקקות לא־להים.

איך זה עובד?

• בשר קרבנות שנטמא (על־ידי נגיעה בדבר טמא וכדומה), וכן בשר קרבנות שנותר בסיום זמן אכילתו, יש לשרוף.
• בשר שנטמא בחצר המקדש (= העזרה), יש לשרוף בחצר המקדש; בשר שנטמא מחוץ למקדש, שורפים מחוץ למקדש.
• גם קרבנות מנחה, הבאים מחיטים או שעורים, אם נטמאו או נפסלו או נותרו בסיום זמן אכילתם, יש לשרוף.
• שריפת 'נותר' ופיגול (שעליו נלמד בהמשך) צריכה להיערך דווקא ביום.