"כאילו הקריב את נפשו"

"כאילו הקריב את נפשו"

קרבן מנחה

נצטווינו שיהא מעשה המנחה באופן הנזכר בכל סוג וסוג מהן,

והוא אומרו:

וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה'.

ויקרא ב, א

 

הוזהרנו מלבשל שיירי מנחות חמץ.

הוזהרנו מלאכול מנחת כהן.

מצוות עשה סז; מצוות לא תעשה קכד, קלח

 

למדנו שהקרבנות הם מין הגשה לא־להים של מה שאנחנו ניזונים ממנו, במעין אמירת: "הנה, אנחנו יודעים שבעצם החיים שלנו, וכל מה שברשותנו – הכל ממך". ראינו גם שכחלק מה"סעודה" הקרבה על המזבח, מנוסך עליו במקרים רבים גם יין, ואליו מצורף גם קרבן הבא מהסולת. דגן־יין־בשר – ממש סעודה מושלמת! קרבן הסולת נקרא 'מנחה'. ישנם סוגים שונים של קרבנות מנחה – חלקם באים כחובה, וחלקם כנדבה, והם נעשים בצורות שונות המיוחדות לכל סוג קרבן מנחה בפני עצמו.

לא כל אחד יכול להרשות לעצמו לנדב קרבן בהמה לבית־המקדש. אדם עני עשוי להסתפק בהבאת סולת לקרבן מנחה. אפשר לשער שזה קצת מביך להגיע לבית־המקדש עם קרבן דל שכזה. ייתכן שכשנכנס העני לחצר המקדש ובידו סולת, נכנס לצדו השכן מהדלת ממול עם פר בריא ושמן. איך מרגיש אותו עני עם קרבנו העלוב?

כשהתורה מתארת את קרבן המנחה, קרבנם של העניים, היא משתמשת בלשון שונה מתיאור שאר הקרבנות: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'" (ויקרא ב, א), ביחס לקרבנות אחרים אנחנו מוצאים את הלשון "אדם כי יקריב" (ויקרא א, ב) או משהו מעין זה, אך השימוש במילה 'נפש' ביחס לנדבת קרבן המנחה, שונה ומעורר מחשבה.

חז"ל ברגישותם שמעו צליל ייחודי העולה מלשון הפסוק הזה, ואמרו שכשעני מביא קרבן מנחה, מקבל זאת א־להים כאילו הקריב העני את נפשו ממש. היכולת להעניק ולתת מתוך מחסור היא עניין משמעותי הרבה יותר מהנתינה שאנחנו נותנים מתוך שפע והרחבה. הדגן הוא מזון פשוט וזול מהבשר אבל הוא בסיסי וקיומי ממנו. את הבסיס הקיומי הזה מגיש העני לא־להים כמנחה בשעה שהוא מקריב לפניו קרבן סולת.

עסקנו בכך שבהקרבת קרבן יש ממד של הקרבת עצמנו. קל לחוש זאת כשבעל חיים עולה כקרבן על המזבח. חייו הנמסרים לצורך ההקרבה גורמים לנו להרגיש שכך היה ראוי שיקרה לנו בעצמנו. על־ידי הקרבת סולת חסרת חיים, התוכן הזה לכאורה הרבה פחות מורגש. אבל למעשה אין זה כך כלל. בסולת אמנם אין חיים במובן שיש בבעל חיים, אבל בשביל העני הסולת הפשוטה היא חייו ממש. הוא הרי התאמץ מאוד כדי להתפרנס ולרכוש אותה, והוויתור עליה כדי להגיש אותה כמנחה לא־להים, הוא ויתור קיומי ומשמעותי הרבה יותר מוויתורו של העשיר על מעט מכספו כדי לרכוש בו בהמה לקרבן.

הדברים האלה מעוררים אותנו לחשוב על הנתינה שאנחנו נותנים, וגם על הדרך שבה אנחנו מעריכים את נתינתם של אחרים. ערכה של נתינה נמדד בראש ובראשונה על־פי המקור הנפשי שלה. גם נתינה דלה ומועטה עשויה להיות בעבור הנותן "הקרבת נפשו", נתינה והתמסרות עמוקה. למעשה פעמים רבות, דווקא נתינה שנראית פעוטה, שגרתית ואפורה – כמו – מילה טובה, ויתור, הבלגה, חיבוק וכו' – דורשת מאתנו מאמץ גדול הרבה יותר מאשר מעשים שמעוררים קריאות התפעלות. נתינה כזאת משמעותית הרבה יותר. כאילו הקרבנו את נפשנו…

 

איך זה עובד?

  • ישנו מגוון גדול של קרבנות מנחה, חלקם באים כחובה וחלקם כנדבה, חלקם על־ידי היחיד וחלקם על־ידי הציבור, והם נבדלים זה מזה גם בפרטי דיניהם ואופן הכנתם.
  • רוב קרבנות המנחה עשויים מסולת חיטה מעורבת בשמן, שעליה מפוזר בושם מצמח הלבונה. מנחות שבאות כנדבה על־ידי אדם פרטי גם מטוגנות לעתים במחבת או נאפות בתנור.
  • כמעט כל המנחות באות מבצק שלא החמיץ, מלבד המנחה המובאת בחג השבועות, ובכל אופן על המזבח עצמו לעולם לא קרב חמץ.
  • "מנחת נסכים" היא קרבן המנחה שבא עם חלק מקרבנות הבהמה ועם היין שמנוסך על המזבח לצדם.
  • מרוב המנחות נוטל הכהן קומץ סולת ושמן בידו, מקריב את הקומץ הזה על המזבח, ושאר המנחה נאכלת על־ידי הכוהנים בחצר המקדש. ואולם מנחה שמובאת על־ידי כהן עולה כולה על המזבח, ואסורה באכילה.

 

 

אשת המקרא נחמה ליבוביץ' מסבה את תשומת לבנו לכך שהמילה 'מנחה' במקרא, גם כשהיא נזכרת מחוץ לתחום הקרבנות, באה לרוב כביטוי לתלות של נותן המנחה במקבל (לעומת המילה 'משאת' שמבטאת לרוב הענקה של האדון למי שתלוי בו).

 

 

מעין מה שתיארנו בנוגע לקרבנות תיאר שלמה המלך ביחס לאווירה שבבית: "טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית מלא זבחי ריב" (משלי יז, א). עדיפה דלות חומרית של אכילת פת בלבד, אך שמתלווים אליה שלום ושלווה, מאשר עושר וריבוי בשר, שמלווים בסכסוכים ומריבות.

פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | חטאת ואשם

באחת השנים הגיע אל רבי ישראל מרוז'ין אדם שבור לב. הוא סיפר לרבי שהוא חוטא ומבקש לחזור בתשובה.

  • נו, ולמה אינך פשוט עושה תשובה?
  • אני לא יודע איך לעשות תשובה, רבי.
  • ואיך ידעת לחטוא?
  • לא "ידעתי" לחטוא, פשוט חייתי את חיי, ולא ממש עשיתי חשבון, ובשלב כלשהו הבנתי שטעיתי טעויות גדולות.
  • כך גם תחזור בתשובה – עשה את שלך וחיה את חייך בטוב וביושר כפי שאתה מבין ומסוגל, ותראה שהתיקון יתברר מאליו.

חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה

נתינת מלח על הקרבן | אילו כוחות חיים אנחנו מדכאים כדי שלא יתפרצו בצורה חסרת רסן, ואילו כוחות חיים פראיים אנחנו מצליחים לרתום להעצמת הטוב שבנו?

קרבן עולה | האם יש בנו תשוקה להתמסר התמסרות גמורה לתחום עיסוק או למערכת יחסים? האם המחשבה על התמסרות לאלוקים נעימה לנו או מאיימת עלינו?

קרבן מנחה | האם ישנם אנשים שאנחנו רואים כיצד המחוות הקטנות שלהם באות מתוך מאמץ גדול? האם אנחנו אומרים להם שאנחנו מבחינים בהשקעה הגדולה שהם משקיעים?

מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות

בכל שבוע אנחנו פוגשים מצוות נוספות מתוך 613 המצוות שבתורה, ואולי התמונה שמצטיירת היא של מערכת חובות עצומה ומאיימת. ראוי לכן להזכיר כאן את אחד ממשליו של רבי יעקב, המגיד מדובנא. הוא סיפר על סוחר גדול שהגיע למלון, וביקש מנער המזוודות לקחת את חפציו האישיים לחדרו. אחרי כמה דקות חזר הנער מזיע ומתנשף וביקש טיפ מכובד. הסוחר המופתע שאל את הנער מדוע הוא מתנשף כל־כך, והנער הסביר שזה בגלל שהמזוודה של הסוחר הייתה כבדה מאוד. "חביבי", אמר לו הסוחר, "אם זה היה כבד, זאת לא הייתה המזוודה שלי… שלי איננה כבדה".

באמצעות המשל הזה פירש המגיד מדובנא את הפסוק שמפנה ישעיהו הנביא כלפי ישראל בשם אלוקים: "ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" (ישעיהו מג, כב). בדברים האלה אומר אלוקים, שאם עבודתו וקיום מצוותיו כרוכים ביגיעה ומאמץ גדולים בשבילנו, סימן ש"לא אותי קראת יעקב", כלומר, שאנחנו לא באמת פונים לאלוקים, אלא טועים היכנשהו בדרך… סימן שאנחנו עושים משהו לא נכון. עבודת אלוקים משמחת ואיננה מכבידה.

 

סט "משנה תורה" מהודר בכריכה מפוארת בפירוש הרב שטיינזלץ + שליח עד הבית

ב-299 ש"ח בלבד!

ממשיכים את הסבסוד ההיסטורי!

*הארגון רשאי לשנות את המחיר בכל עת

* שווי סט 835 ש"ח

*משלוח עד 21 ימי עסקים

הלימוד להצלחת כוחות הביטחון ולעילוי נשמת הנופלים הי"ד

דילוג לתוכן