הזמן הקצוב להבאת קרבנות ולמילוי חובות אחרות
נצטווינו לצאת ידי כל החיובים המוטלים עלינו ברגל הראשון שיעבר עלינו משלושה רגלים, כדי שלא יחלוף רגל משלושה רגלים, אלא אם כן כבר הקריב כל קרבן המוטל עליו.
והוא אומרו יתעלה:
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ־לֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם, לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם, אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ.
דברים יב, ה-ז
עניין ציווי זה הוא, שהוא אומר: בזמן שתבוא שמה – והוא בכל רגל משלושה רגלים – חייב אתה להביא כל קרבן המוטל עליך.
אם עברו עליו שלושה רגלים ולא הביא, אז יהא עובר על 'לאו'. אבל אם עבר עליו רגל אחד – הרי זה עבר על 'עשה' בלבד.
הוזהרנו מלאחר את הנדרים והנדבות ושאר הקרבנות שאנו חייבים בהם.
והוא אומרו יתעלה:
כִּי־תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱ־לֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ.
דברים כג, כב
עשה פג; לא תעשה קנה
לפני כמה שנים קניתי ספר בשם "דחיינות" (פירז סטיל, הוצאת 'מטר'). 'נהדר', חשבתי, סוף סוף אתרפא מהתכונה הנוראה הזאת'. מחקרים אומרים שדחיינים הם יצירתיים יותר, אבל זה לא ממש מנחם, ועורכי המחקרים לא מגישים במקומי עבודות ללימודים או משלמים סוף סוף חשבון מים ("זה ממילא בדיוק דקה, יאלה, נגמור עם זה כבר. אבל זה ממילא בדיוק דקה, נעשה את זה מחר על הבוקר"…) אולי הספר הזה עוד יעזור לי פעם, בינתיים הוא מונח על המדף, לפני שאני קורא בו יש לי רק עוד כמה דברים קטנים לסיים…
"דדליינים". אי אפשר אתם ואי אפשר בלעדיהם… אנחנו שונאים אותם (מי רוצה לפגוש "קו מוות"?…) אבל גם מאוד זקוקים להם, ולעתים יודעים להודות על קיומם. לפעמים דווקא הגבול הברור עוזר לנו להפסיק למרוח את הזמן, רותם ומגייס אותנו לעבודה שנדרשת מאתנו. זה מלחיץ, אבל בד בבד גם עושה את הדברים פשוטים הרבה יותר.
דן אריאלי הוא פרופ' לכלכלה התנהגותית מהמובילים בעולם בתחומו, שהתפרסם בזכות ספרו המצליח "לא רציונלי ולא במקרה" (הוצאת 'מטר'). הוא חוקר את טעויות החשיבה והנטייה שלנו להוליך את עצמנו שולל. דחיינות היא אחד התחומים שחקר אריאלי רבות, וכך הוא כותב: "לאחרונה ערכתי עם הסטודנטים שלי ב־MIT ניסוי שגילה שהפתרון הטוב ביותר לדחיינות הוא גם הפשוט ביותר: קשיחות. קביעת מועדים קצרים, וקביעת סנקציות על אי־עמידה בהם, מעלות את היעילות, משפרות את הביצועים והתוצאות ונותנות הרגשה טובה יותר" ("איך לרפא דחיינות", אתר 'כלכליסט', 21/1/2010).
התורה מקציבה לנו פרק זמן למילוי חובותינו. יש מצוות שעלינו לקיים בזמן מסוים, כמו החובה לומר קריאת שמע של בוקר עד רבע היום, או החובה לשבת בסוכה בט"ו בתשרי. אבל יש מצוות אחרות שמוטלות עלינו ואין זמן קבוע למילוין. כך הם הקרבנות שחייב אדם להביא למקדש, הן אם בגלל שחטא והן אם בגלל שהתחייב להביא קרבן מרצונו הטוב. כך גם הביכורים וסוגים שונים של נדבות אחרות שקיבל אדם על עצמו. א־להים מבקש שאת כל מה שמוטל עלינו נמלא בהזדמנות הראשונה שבה יהיה עלינו להגיע לבית־המקדש, כלומר בחג הראשון שיגיע משלושת הרגלים.
המעניין הוא שהתורה מציגה שני "דדליינים" שונים בעניין זה. אדם שבהגיע הרגל (סוכות, פסח או שבועות) לא הביא אתו למקדש את הקרבנות והנדבות שהוא חייב בהן, עבר בכך על מצוות 'עשה'. ואולם אם עברו כל שלושת הרגלים ועדיין לא מילא את חובתו, הוא עובר בכך גם על איסור 'לא תעשה'. אמנם אנחנו מחויבים למלא הן את מצוות ה'עשה' ואת מצוות ה'לא תעשה', ובכל זאת בהבחנה הזאת של התורה יש לימוד גדול. יש דדליין שכשאנחנו לא עומדים בו, אנחנו מפספסים את ההזדמנות להוציא אל הפועל את הטוב שהיינו אמורים לחשוף. ויש דדליין אחר, שאם אנחנו מגיעים עד אליו בלי שביצענו את המשימה הנדרשת, לא רק מנענו טוב, אלא גם גרמנו נזק של ממש.
ההבדל בין מצוות ה'עשה' וזמנה ומצוות ה'לא תעשה' וזמנה, הופך את הזמן המוקצב למילוי החובות שלנו, ליותר מאשר "דדליין". יש אמנם זמן מוגדר לקיים בו את המוטל עלינו, אבל קו הזמן הראשון איננו רק שוט מאיים, אלא הזדמנות להוציא אל הפועל את הרצון הטוב שבנו. רק אם חלילה נתרשל בכך לאורך זמן, יגיע דדליין נוסף, מסוג חמור יותר.
איך זה עובד?
- מי שנדר או התנדב להביא קרבן, וכן מי שחייב קרבן במצוות התורה, או מי שהתחייב לתרום סכום לבית־המקדש, צריך להביא אותו ברגל הסמוך – סוכות, פסח או שבועות – בעלייתו לבית־המקדש.
- אם עברו שלושה רגלים ועדיין לא מילא את חובותיו, הוא עובר בכך על איסור 'לא תאחר'.
- גם מתנות שחייבה התורה אדם לתת מממונו לעניים, עליו לתת בזמנם, ואם נדר לתת כסף לצדקה, ולא קבע לכך זמן מסוים, וישנם עניים שניתן לתת להם, עליו לתת מיד את מה שנדר.
מדור צד – עוד משהו על דחיינות?
מקור הביטוי 'דדליין' הוא במלחמת האזרחים האמריקנית. את השבויים היו מרכזים בשטח מישורי ומקיפים אותם בקו או גדר סמלית, שכונו Deadline, שכן מי שהעז לחצות אותו, נורה למוות. משם הושאל הביטוי לתיאור הצורך להזדרז בהדפסת חומר עיתונאי, שכן איחור המועד, היה עלול להיות מכת מוות לעיתון.
פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | וידוי
באחת השנים הזדמן רבי ישראל בעל שם טוב לעיירה מסוימת זמן קצר לפני ראש השנה. הוא שוחח עם תושבי המקום, והתעניין מיהו שליח הציבור בתפילות הימים הנוראים. השיבו אנשי העיירה שהרב הוא גם בעל התפילה. שאל הבעל שם טוב כיצד הוא מתפלל, ואמרו לו האנשים, שמנהגו של הרב לומר את הווידוי של יום הכיפורים בניגון שמח. קרא הבעל שם טוב לרב, ושאל אותו על ההנהגה המפתיעה הזאת. השיב הרב: "הרי עבדו של מלך בשר ודם, שמצווה לנקות את חצרו ואת צינורות הביוב, אם הוא אוהב את המלך, עושה את תפקידו בשירה וזמרה ובשמחה גדולה". אמר לו הבעל שם טוב, אם זאת כוונתך בזמן שאתה שר את הווידוי, יהי חלקי עמך.
חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה
קרבן העלם דבר של ציבור | נסו לחשוב על דרך לקיים טקס של תיקון וחזרה בתשובה על פגמים שעשינו כציבור. מה יכלול הטקס? מי יחליט על קיומו?
וידוי | האם קל לנו להודות בטעויות? מה מאפשר לנו לעשות את הצעד הזה? כיצד אנחנו מרגישים בעקבות ההתוודות?
הזמן הקצוב להבאת קורבנות ולמילוי חובות אחרות | היכן בחיים אנחנו לוקים בדחיינות? מה עוזר לנו להתמודד אתה? האם כשאנחנו נדרשים לעמוד ב"דדליין" אנחנו אחרי כן שמחים בכך?
מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות
החיים הדתיים מחולקים לתחום המחשבתי־רוחני, שמתבטא בלימוד תורה, לתחום הרגשי, שנוכח בצורה מודגשת בתפילה, ולתחום המעשי, שבא לידי ביטוי בקיום המצוות. מצדדים רבים נדמה שהרוחניות המופשטת עליונה יותר מהפולחן המעשי. זה אמנם נכון מבחינות מסוימות, אבל יש גם צד הפוך לחלוטין. כמו שבחיים האישיים שלנו, הכרעה וקבלת החלטות לפעמים קשה הרבה יותר מלשקוע במחשבות, והוצאה אל הפועל קשה יותר מתוכניות יפות, כך גם בקשר שלנו עם א־להים. דווקא הירידה של המצוות אל עולם המעשה יונקת ממקום עליון מאוד.