קרבן העלם דבר של ציבור
נצטווינו שיקריבו בית־דין קרבן, אם שגגו והורו שלא כהלכה,
וזהו אומרו יתעלה:
וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל, וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ, וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.
ויקרא ד, יג-יד
הוזהרו הכוהנים מלאכול בשר חטאות הנעשות בפנים.
מצוות עשה סח; מצוות לא תעשה קלט
"טעיתי, טעה, טעות, טועים, טעינו" (הגשש החיוור).
מי לא טועה, וכמעט על כל צעד ושעל?
קורה.
וכשטועים מה עושים? מתקנים.
ומי עלול לטעות? כל אדם, כמובן. גם החשובים והחכמים, המחוקקים, השופטים וראשי העם. אין מי שאינו מועד לטעות. וכשגוף ממלכתי־ציבורי טועה, הוא יכול כמובן להסתפק בפרסום הודעה מתפתלת ומתחמקת בתקשורת, משהו בין התנצלות ל'בעצם בכלל לא טעינו, זה אתם שלא הבנתם נכון', והוא יכול ליטול אחריות באמת.
ומה לגבי קבוצה או ציבור אנשים? האם גם הם יכולים לטעות? ברור שכן, ובכל זאת אנחנו לא ממש מכירים בחיים המודרניים שלנו מצב שבו אנחנו מקיימים טקס קולקטיבי של נטילת אחריות ושל תיקון. במקום זה אנחנו נוטים לחפש את השעיר לעזאזל שישלם את המחיר בעבור כולם, וזה לא לגמרי משנה אם כשעיר לעזאזל שכזה תופסים את מי שעומד בראש הפירמידה או בש.ג.
הסנהדרין היא בית־הדין העליון בעם ישראל, המונה שבעים ואחד חברים. תפקידה העיקרי אינו לשפוט, אם כי גם ככזאת היא מתפקדת, אלא כסמכות הלכתית עליונה. הוראות הסנהדרין ביחס לספקות או מחלוקות שהתעוררו בעם ישראל מחייבות את העם כולו לנהוג על־פיהן. אבל גם שבעים ואחד דייני הסנהדרין עלולים לטעות ולהורות הוראת טעות. אם אכן כך קרה, והסנהדרין התירה דבר שאסור על־פי התורה (ושיחיד נדרש להביא עליו קרבן חטאת), ואם בנוסף, רוב העם נהג על־פי ההיתר הזה, על הסנהדרין והציבור כולו להביא קרבן מיוחד ככפרה.
למעשה חלוקים חכמי המשנה בשאלה מי צריך להביא את הקרבן – הסנהדרין או העם, ונראה שהרמב"ם הכריע בדרך שכוללת את שני הצדדים הללו – "בית דין חייבין להביא קרבן חטאת על שגגתן בהוראה… ושאר העם פטורין מן הקרבן… ומה הוא הקרבן שמביאין על שגגה זו?… מביא כל שבט ושבט פר חטאת" (הלכות שגגות יב, א). מצד אחד, החובה מוטלת על הסנהדרין – בית־הדין ששגג, ולא על כל אדם שנכשל ונהג על־פי הטעות, אך מצד אחר, הקרבן מובא על־ידי הציבור כציבור – פר מוקרב על־ידי כל שבט. באופן הזה משלב וכולל תהליך התשובה והתיקון את החלק של הסנהדרין עם חלקו של הציבור בכללו.
הפר שבא כקרבן מכונה "פר העלם דבר של ציבור", כלומר פר שבא לכפר על כך שנעלמה הלכה מעיני הציבור והם טעו בה. אם מדובר על עניין חמור יותר, והסנהדרין התירה את אחד מאיסורי העבודה הזרה, צריך כל שבט להביא גם שעיר עיזים לצד הפר. הפר והשעיר הללו הם אמנם קרבנות חטאת, אך יש להם דינים המייחדים אותם מרוב החטאות האחרות. אחרי שחיטתם, מתיז הכהן מדמם על הפרוכת שבתוך המקדש, ואת בשרם לא אוכלים אלא שורפים מחוץ למקדש (מלבד חלק מהאברים הפנימיים שעולים על המזבח כקרבן). בדבר זה הם דומים לפר ולשעיר שמובאים ככפרה ביום הכיפורים (גם ביום הכיפורים מתיז הכהן מדם השעיר והפר בתוך המקדש, ואף נכנס הכהן הגדול עם הדם פנימה אל קודש הקודש, מה שאין כן כאן). הדבר הזה מלמד אותנו שטעות של ראשי העם או של הציבור בכללו, היא עניין שדורש תיקון פנימי ועמוק באופן מיוחד.
איך זה עובד?
- אם בטעות התירו הסנהדרין איסור שהיחיד צריך להביא על שגגתו חטאת, ואם רוב ישראל נהגו על־פי היתר זה, יש להביא פר לקרבן חטאת. זהו 'פר העלם דבר של ציבור'.
- אם התירו הסנהדרין את אחד מאיסורי העבודה הזרה, יש להביא בנוסף לפר גם שעיר עיזים.
- כדי להתחייב בהבאת הקרבן ההוראה צריכה להינתן על־ידי חברי הסנהדרין כולם, ועליה להיות טעות שאיננה דבר המפורש בתורה, אך נלמד מהפסוקים.
- נחלקו חכמים בשאלה על מי מוטלת החובה להביא את הקרבן, והרמב"ם הכריע שעל אף שבית הדין הטועים חייבים בקרבן, הדבר נעשה על־ידי שכל אחד מהשבטים צריך להביא פר בפני עצמו.
- על אף שבדרך כלל בשר קרבן חטאת נאכל על־ידי הכוהנים, בשר קרבן העלם דבר של ציבור איננו נאכל, אלא נשרף מחוץ למקדש.
התורה מכנה את הסנהדרין 'עיני העדה' מפני שהם בעלי חזון ומרחיקי ראות, ומבטם מכוון את העם בדרך הישר. מקור הכינוי 'סנהדרין' הוא ביוונית, ופירושו 'מועצה' או 'התכנסות', ובכינוי זה נקראו גם בתי דין שפעלו בשווקים שבערי יוון העתיקה. רבי עובדיה מברטנורא דרש את הכינוי כרומז ל'שונא הדרת פנים בדין'.
