קידוש החודש
ציוונו יתעלה בחשבון חודשים ושנים, וזו היא מצוות קידוש החודש.
והוא אומרו יתעלה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר:
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים,
רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
שמות יב, א-ב
מצווה זו אינה מסורה לכל אחד ואחד כשבת בראשית, שכל אחד מונה שישה ימים ושובת בשביעי, אלא מצווה זו יעשנה לעולם בית דין הגדול דווקא, ובארץ־ישראל דווקא.
מצוות עשה קנג
אנחנו שמחים בבגד חדש, טלפון נייד חדש, ביקור במקום חדש, אבל כמה פעמים יוצא לנו לשמוח ב"ראש חָדָשׂ"?…
רוב החידושים בחיים שלנו הם "עוד מאותו הדבר" – ארגון חדש של המוכר, אבל נדירים המקרים של פריצה אמתית. החידושים שאנחנו נתקלים בהם הם בדרך כלל מה שכינו חכמי ישראל "יש מיש" – כלומר, עיצוב מחודש של הקיים, ומעטים המקרים שבהם אנחנו פוגשים "יש מאין".
העולם מלא בחידושים – פיתוחים טכנולוגיים, עושר מוצרים מסחרר, וגם חידושים הנוגעים לנפש פנימה – שיטות מודעות או דרכי עבודה פנימית חדשות. אבל גם אלה ברובם גברת מוכרת שרק שינתה אדרת.
מצרים העתיקה הייתה מעצמה אזורית כבירה מבחינה פוליטית, תרבותית וטכנולוגית. ההישגים האדריכליים של מצרים, הלא הם הפירמידות, הם גם כיום עוצרי נשימה, והאמנות המצרית מרתקת.
אבל כל העוצמה הזאת הייתה מלאה קיפאון וקיבעון. מצרים הייתה חסרת חזון ומעוף, וסבבה במעגלי הטבע המחזוריים. לכן היא מכונה בתורה "בית עבדים". לא רק בני ישראל היו משועבדים במצרים, אלא התרבות האנושית כולה. הרב קוק כותב שיציאת מצרים, שחלה בחודש האביב, היא האביב של כל העולם. עם ישראל הוא זה שהטביע בהיסטוריה האנושית את מושגי החירות והקדמה, הוא זה שלימד את העולם לעסוק בחזון אחרית הימים וביעד המאושר שאליו אנחנו חותרים. לכן בתרבות האנושית מוצאים רעיונות של חירות וקדמה דווקא אצל עמים שהתוודעו ליציאת מצרים.
מסיבה זאת המצווה הראשונה בתורה היא מצוות ראש חודש. א־להים אמנם מצווה את אדם וחווה לפרות ולרבות, ואת אברהם הוא מצווה על ברית המילה, אבל המצוות האלה מחייבות רק מפני שהן ניתנו אחרי כן למשה ולעם ישראל כולו, והפעם הראשונה שבה פנה א־להים למשה ומסר לו מצווה הייתה זמן קצר לפני מכת בכורות, ולפני היציאה ממצרים. א־להים הודיע אז למשה "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב). בכך הודיע א־להים שהשנה העברית נפתחת בחודש ניסן. אבל חכמים מספרים שכשא־להים דיבר עם משה זה היה בתחילת החודש, והוא הראה לו את הירח הדק שרק נולד. "כזה ראה וקדש", אמר א־להים. כלומר, בהתאם להופעת ירח חדש בשמים אנו מצווים לקבוע את תחילתו של חודש עברי.
ולמה התוכן הזה חשוב בדיוק רגע לפני שיוצאים ממצרים, בתוך כל ההיסטריה והבלגן שבהם נתונה מצרים בתקופה הזאת? למה דווקא זאת המצווה הראשונה? מפני שראש חודש מלמד אותנו על האפשרות לרכוש 'ראש חָדַש'. יציאת מצרים האמתית היא היכולת להיות משוחרר שחרור פנימי ממגבלות הטבע והמציאות.
כשא־להים מבשר למשה על כך שבני ישראל ייגאלו ממצרים, הוא עושה זאת ב'ארבע לשונות של גאולה', כלומר בארבעה ביטויים שונים שנושאים את הבשורה. א־להים אומר: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ולקחתי אתכם לי לעם…" (שמות ו, ו). אבל מה בעצם ההבדל בין שתי הלשונות הראשונות – 'והוצאתי…' ו'והצלתי…'? גדולי ישראל הסבירו שהיציאה מתחת סבלות מצרים היא חוויית חופש פנימי, שקודמת להצלה מהשעבוד בפועל. וכמו שכותב הרב קוק – יש בן חורין שרוחו רוח עבד, ויש עבד שמלא חירות פנימית.
המצווה לקדש ראשי חודשים מזכירה לנו את החופש הפנימי האמתי שלנו, זה ששייך אל מעל ומעבר לעולם הזה.
חז"ל מספרים כיצד קבע רבן גמליאל, ראש הסנהדרין, את ראש חודש תשרי, ביום שלדעת רבי יהושע היה היום הלא נכון. כדי לבסס את מעמד הסנהדרין והנשיאות דרש רבן גמליאל מרבי יהושע, להגיע אליו במקל וארנק ביום שבו אמור לחול יום הכיפורים לפי חשבונו של רבי יהושע, וכך כביכול לחלל את יום הכיפורים שלפי חשבונו. אחרי לבטים עשה כך רבי יהושע, וכשהגיע לרבן גמליאל, קם רבן גמליאל נישק אותו על ראשו, ואמר: "בוא בשלום רבי ותלמידי – רבי בחכמה, ותלמידי, שקיבלת את דבריי".
לעדים שהגיעו להעיד על ראיית הירח החדש היו עורכים סעודות גדולות, כדי שירצו לבוא גם בעתיד. בנוסף, אם כבר קיבלו עדות משני עדים, בכל זאת המשיכו ושאלו את האחרים שאלות קצרות, כדי שלא ירגישו שהגעתם הייתה לשווא.
איך זה עובד?
- על־פי התורה הלוח העברי מורכב מחודשי לבנה, אך מותאם לשנת החמה. פירושו של דבר הוא שכל חודש מייצג הקפה שלמה של הירח (מהופעת ירח "חדש" אחת לאחרת), אך האורך הממוצע של השנים מתאים להקפה של כדור הארץ סביב השמש, והיינו – כשלוש מאות ושישים וחמישה ימים ורבע.
- משך הקפה אחת של הירח הוא מעט יותר מעשרים ותשעה ימים וחצי, ולכן חודשי השנה העבריים הם לעתים בני עשרים ותשעה ימים ולעתים בני שלושים ימים.
- בעבר קודשו החודשים על־ידי הסנהדרין – בית הדין הגדול בירושלים – על־פי עדויות שהתקבלו בפניו על ראיית הירח החדש.
- הדיינים היו מחשבים מבחינה אסטרונומית מתי ייראה הירח החדש, ובהתאם לכך היו חוקרים את העדים. אם התקבלה עדות העדים ביום השלושים לחודש, נעשה אותו יום ראש החודש הבא, ואם לא התקבלה עדות כזאת, ולא קידש בית הדין את החודש החדש, נעשה ממילא היום הבא ראש החודש.
- פרסום ראש החודש נעשה בעבר באמצעות משואות אש גדולות ברצף של פסגות הרים מירושלים לבבל, שם היה מרכז יהודי גדול. אלא שהשומרונים שחיו בארץ רצו לפגוע בהתנהלות היישוב היהודי, והשיאו משואות בזמנים לא נכונים כדי להטעות את היהודים. לכן, בלית ברירה הפסיק מנהג הפרסום באמצעות משואות, ונעשה באמצעות שליחים, דבר שנמשך זמן ארוך יותר, והביא למורכבויות גדולות.
- גם אם טעה בית הדין וקידש את החודש ביום הלא נכון, תתקיים קביעתו, ויחולו החגים השונים בהתאם לכך.
- בנוסף על קביעת ראשי החודשים, קבע בית הדין הגדול מתי יש "להכפיל" את חודש אדר, כך שהשנה תהיה בת שלושה עשר חודשים, וזאת כדי להתאים את אורך השנה הממוצעת לשנת שמש, וכדי שיחול חג הפסח באביב.
מאז חורבן המקדש אפשרות קידוש החודש באמצעות קבלת עדים, נעשתה קשה מיום ליום, ובייחוד עם התנצרות האימפריה הרומית, ולכן לפני קרוב לאלף ושבע מאות שנה קם רבי הלל, וקבע את היסודות החשבוניים של הלוח הקבוע שלנו, שאיננו תלוי בראיית הירח החדש בפועל, אלא בחשבון המבוסס על אורך החודש הממוצע. הרמב"ם מציין שרק בארץ־ישראל
- ניתן לקדש חודשים, וגם שהתוקף של הלוח שלנו יונק מכך שנקבע על־ידי חכמי ארץ־ישראל, וכן מכך שגם עתה ישנם יהודים החיים בארץ־ישראל, ומתנהלים לפי הלוח הזה.
פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | בעלי החיים האסורים באכילה
נפתלי ומרדכי היו זוג ידידים קרובים, התגוררו בעיירה אחת, ולמדו שניהם באותה ישיבה. רוב שנותיהם היו רחוקים מעולמה של החסידות, עד שנפתלי שמע על דרכו המיוחדת של הבעל־שם־טוב, ואט אט משך אותו לבו אליה. באחד הימים עזב נפתלי את מקומו, ויצא לתקופה ממושכת ללמוד אצל אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד ואחד החשובים בין ממשיכי דרכו של הבעל־שם־טוב. כשחזר לעיירתו ופגש את חברו מרדכי, שאל אותו האחרון בסקרנות מה התחדש לו בלימודיו אצל אדמו"ר הזקן.
הסביר נפתלי שלמד על אחדות הא־להים, ועל כך שהאדם בטֵל, ואין לו כל מציאות לעצמו. מרדכי, ששמע את הדברים בעניין אך גם בחשדנות, החליט לבחון את חברו. למחרת, בזמן תפילת שחרית, ניגש לנפתלי, ודקר אותו באמצעות סיכה במותנו. נפתלי קפץ וזעק מכאב. "אהא!" הכריז מרדכי כמנצח, "היכן כל ההתבטלות שתיארת בפניי? תראה איך דקירה קטנה הפריעה לדבקות שלך בתפילה. כנראה אתה שקוע בעצמך, ומרגיש את עצמך, יותר ממה שאתה אוהב לדמיין"…
נפתלי היה נבוך ומבולבל, והחליט לבדוק את חברו באותו דבר בעצמו. למחרת ניגש למרדכי בשעה שהתפלל, ודקר אותו במותנו, אבל מרדכי לא זע ולא נע. נפתלי המופתע דקר מעט יותר חזק, אך עיניו של מרדכי נשארו עצומות ופיו מלמל תפילה. דעתו של נפתלי ממש חלשה עליו. הוא הניף את היד ונעץ את הסיכה במותנו של מרדכי בפעם השלישית בעצמה גדולה. אז קפץ לפתע מרדכי בזעקת כאב.
מיד הטיח נפתלי בחברו – "אז גם אתה מרגיש כשדוקרים אותך בתפילה…"
אלא שמרדכי השיב לו בלי להתבלבל "כן, אבל בפעמיים הראשונות לא הרגשתי כלום…"
חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה
כיסוי הדם | האם יש שאיפות מוסריות שאנחנו מנסים למלא אפילו שאינן מתאימות לנו?
בעלי החיים האסורים באכילה | אילו תכונות או חלקים באישיות קיימים בנו אך קשה לנו להודות בהם ולקבל אותם?
ראש חודש | במבט לאחור על חיינו עד כה, אילו מהשינויים שעברנו היו גוון חדש של מה שקדם להם, ואילו מהשינויים היו פריצות דרך או כיוונים חדשים באמת?
מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות
מה המשותף למצוות תפילין, ציצית וסוכה? למדנו בשבוע שעבר שאת כל המצוות צריך לקיים מתוך כוונה לעשות את רצון א־להים, אך אין חובה לחשוב על התוכן הספציפי של המצווה שמקיימים. כלומר, אם מישהו שומע את תקיעות השופר בראש השנה, אך איננו יודע מה הסיבה שבגללה אנחנו תוקעים בשופר ביום הזה, הוא יוצא גם כך ידי חובתו. אך יש שלוש מצוות שבהן מציינת התורה במפורש שצריך לקיים אותן מתוך הכרת הטעם והסיבה שלהן. כך היא מצוות סוכה, שעליה נאמר: "למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל" (ויקרא כג, מג); כך היא מצוות תפילין, שעליה נאמר: "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט); וכך היא גם מצוות ציצית, שעליה נאמר: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותיי" (במדבר טו, מ). בשלוש המצוות האלה, המחשבה על תוכן המצווה הוא חלק מדרך הקיום שלה. עם זאת, גם במצוות האלה, בדיעבד ניתן לצאת ידי חובה במילוי החובה המעשית בלבד.
