כמה טוב שבאת הביתה

לחם הפנים

ציוונו לשים לחם הפנים לפני ה' תמיד והוא אומרו:

וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד.

שמות כה, ל

וכבר ידעת לשון התורה לשים לחם חם כל שבת ושיהיה עמו לבונה ויאכלו הכוהנים הלחם שנעשה בשבת הקודם:

וְלָקַחְתָּ סֹלֶת וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת… וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם מַעֲרָכוֹת, שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת, עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי ה'.  וְנָתַתָּ עַל הַמַּעֲרֶכֶת לְבֹנָה זַכָּה וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה אִשֶּׁה לַה'.  בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי ה' תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם.

ויקרא כד ה-ח

מצוות עשה כז

לכל אחד יש את המשהו הקטן הזה שגורם לו להרגיש שהגיע הביתה. זה יכול להיות עץ הפיקוס הזקן בחצר או הצלילים של הרדיו הישן שמקדמים את פנינו, זה יכול להיות תמונה משפחתית על הקיר, וזה עשוי להיות הנשיקה הקבועה מאמא. בית הוא עניין אישי מאוד, וממילא גם התחושות שקשורות בו אישיות ושונות מאדם לאדם. ובכל זאת, יש משהו שמאפיין את הביתיות בכל מקום בעולם – כמעט אין דבר שעושה את הבית בית יותר מאוכל שמגישים לך בבואך.

הצורך בהזנה הוא העניין הקיומי והבסיסי ביותר שמלווה אותנו מלידה, הוא החלל הראשון שזקוק למילוי. אמא מניקה או מאכילה אותנו מעת בואנו לעולם, ובדאגתה לקיום שלנו היא ה"בית" הראשון עבורנו. כך גם בהמשך החיים – הזיכרונות מהבית שבו גדלנו הם פעמים רבות געגוע אל המאכלים המיוחדים ואל הריחות העולים מהסירים על האש. לפעמים זה מגיע עד כדי קושי של אנשים נשואים להתרגל לאוכל שמכינים להם בני זוגם, ולוותר על האוכל של אמא…

האוכל בבית מצליח לאחד ולגשר על קצוות. רחוקים ככל שיהיו בני הבית בהשקפותיהם זה מזה, איכשהו יושבים כולם לאכול יחד בהנאה גדולה, גם אם הסעודה מלווה בוויכוח אידיאולוגי סוער. יש משהו שמרכך ומקרב בחוויית האכילה המשותפת.

בהיכל המקדש עמד שולחן ועליו שנים עשר כיכרות לחם, לחם אשר כונה "לחם הפנים". השולחן ביטא את דאגתו של א־להים לצרכים הגשמיים שלנו. לא רק השפע הרוחני שאנחנו זוכים לו מא־להים בא לידי ביטוי במקדש, אלא גם השפע הגשמי הממשי, צורכי הקיום הבסיסיים. בכך מתגלה א־להים, לא רק כמחנך ומורה דרך, ולא רק כעמוד האש לפני המחנה, אלא גם כמעין אם אוהבת שמביעה את חום לבה בכך שהיא מכינה לנו אוכל מזין… שנים עשר הכיכרות מזכירים לנו את שנים עשר השבטים, וגורמים לנו לחשוב על האחדות שהזכרנו אשר קשורה לאוכל בבית. לפעמים שפע גשמי עשוי להביא לקרבת לבבות פשוטה עוד יותר משותפות לרעיונות גדולים. החלוקה של שנים עשר הכיכרות לשתי קבוצות גורמת לחשוב שהם מייצגים מערכת יחסים אוהבת בין שניים, ואולי מבטאים בכך את האהבה והדאגה שצריכה להיות בלבנו כלפי כל אדם, וגם את אהבתו של א־להים אלינו.

אחד הדברים שמייחדים את לחם הפנים הוא העובדה שהיה מונח תמיד על השולחן. גם כאשר פורק המשכן בעת מסעות בני ישראל במדבר, נישא השולחן כשהלחם עליו, לעומת המנורה, למשל, שכמובן לא דלקה באותה עת. גם העובדה הזאת מעוררת לחשוב על כך שהלחם והצרכים הגשמיים הם העניין הבסיסי ביותר, ולהודות לא־להים על דאגתו לכך.

כפי שמובן, וכפי שהזכרנו ובוודאי עוד נזכיר – אנחנו לא באמת יכולים להשיג את טעמי מצוותיו של א־להים. אנחנו מציעים את המעט שמאיר בתפיסתנו, ויודעים שרב הנעלם על הגלוי, ושכל התובנות שאנחנו מעלים הן אפשרות חלקית ודלה בלבד. העיסוק במצוות לחם הפנים הוא תזכורת חשובה לכך, כיוון שביחס למצווה הזאת אומר הרמב"ם שהוא אינו יודע מה טעמה. לא נהיה חצופים לחשוב שאנחנו משיגים יותר מהרמב"ם, אבל מתוך ענווה ובעקבות גדולי ישראל אחרים שהציעו טעמים למצווה זאת, אנחנו מציעים את הכתוב כאן, בידיעה שזאת רק קרן אור דקה אחת מאורה הגדול של המצווה.

מה משמעות הכינוי 'לחם פנים'? המפרשים התלבטו בכך והציעו כמה אפשרויות. היו שאמרו שכך שמו של הלחם, מפני שהיה מונח לפני ה', היו שהסבירו שהלחם נקרא כך מפני שהוא מונח בפנים ההיכל, ואילו חז"ל הסבירו שזה שמו של הלחם מפני שהיה עשוי כמעין אות ח' הפוכה, כך שלכל כיכר היו מעין שני 'פנים' ניצבים זה מול זה.

*

הכנת הלחם דרשה מומחיות מיוחדת והייתה סוד מקצועי. הלחם לא היה חמץ, כלומר הוכן בזריזות וללא שמרים או מחמצת, והיה גדול ועבה למדיי, כך שהיה קשה לרדות אותו מהתנור מבלי שיישבר. בנוסף, על אף שהיה מונח שבוע שלם על השולחן, אחרי שבוע עדיין היה טרי.

איך זה עובד?

• בכל שבת הסירו הכוהנים מן השולחן את הלחם שעמד עליו באותו שבוע, ובו זמנית הניחו עליו כוהנים אחרים שנים עשר כיכרות חדשים וטריים, שנאפו בערב שבת.
• לצד הלחם הונחו גם שני כלים קטנים, הקרויים 'בזיכים', ובהן לבונה – בושם מן הצומח.
• אחר שהוסרו כיכרות הלחם ובזיכי הלבונה, הוקטרה הלבונה על המזבח שבחצר המקדש, ואת הלחם של השבוע הקודם אכלו הכוהנים. חצי מכמות הלחם ניתנה לכהן הגדול.