קרבן תודה
כשהיינו קטנים וקיבלנו מתנה מ'דוד' או 'דודה', מיד אמרו לנו אבא ואמא – 'נו, מה אומרים?…' כך קורה לא פעם שאמירת תודה הופכת לטקס שקצת ריק מתוכן רגשי. אבל האמת היא שהודאה כנה היא עניין קרוב ונוגע.
קרבן השלמים שמייצג את השוני והגיוון שבעולם ושבין הא־להי לאנושי, הוא קרבן מגוון בעצמו. ישנם סוגים שונים של קרבן שלמים, שמובאים בהזדמנויות שונות. ישנם קרבנות שלמים שמביא אדם מנדבת לבו האוהב והמבקש להביע את רגשותיו כלפי א־להים, וישנם קרבנות שלמים שחובה עלינו להביא. בחגים למשל, אדם מצווה להביא לבית־המקדש, לא רק קרבן עולה כפי שלמדנו (המכונה 'עולת ראייה'), אלא גם קרבן שלמים (המכונה 'שלמי חגיגה'). כפי שראינו אתמול, התכנים של קרבן העולה והשלמים משלימים זה את זה.
אחד מיוחד ממיני השלמים הוא קרבן התודה. זהו קרבן שבא כנדבה, וכהודאה לא־להים על נס והצלה שזכה להם אדם. המילה 'תודה' כוללת משמעות כפולה ואולי משולשת – הודאה על הטוב (במובן המודרני של אמירת 'תודה'), אך גם הודאה על האמת או אפילו וידוי. המשמעויות האלה רחוקות זו מזו במבט ראשון, אבל יש להן קשר עמוק.
היכולת להגיד תודה דורשת כנות גדולה, היא דורשת ש"ניתן מקום", שנודה שאנחנו רחוקים משלמות, ושאנחנו לא מרכז היקום… אמירת תודה עמוקה עלולה לגרום לנו להרגיש חלשים וחסרים, ואנחנו מתקשים להסכים לכך. 'תודה' כנה, שאיננה רק מחווה נימוסית עניינית היא משהו אינטימי ממש. לכן, מפתיע ככל שהדבר יהיה, איננו מוצאים בתנ"ך ובדברי חכמים לשון תודה מלבד כלפי א־להים. אנחנו מוצאים הכרת הטוב או ברכה המופנית לאדם שהיטיב עם חברו, אך 'תודה' היא עניין קרוב ועמוק כל־כך, שהוא שמור לא־להים לבדו.
רק כלפי אדם אחד מופנית לשון תודה במקרא – יהודה, אשר קרוי בעצמו על שם ההודאה. כשילדה לאה את יהודה אמרה "הפעם אודה את ה'" (בראשית כט, לה), ושמו הפך למאפיין העמוק של אישיותו. במהלך חייו כשל יהודה וטעה ביחסו לתמר כלתו, אך הודה במעשיו, וכמאמר חז"ל "יהודה הודה ולא בוש", ואומרים חכמים שמפני כך זכה לברכתו של יעקב: "יהודה, אתה יודוך אחיך" (בראשית מט, ח), כלומר יודו שאתה ראוי למלוך עליהם, ויתנו לך הוד מלכות (שכן דוד המלך וזרעו הם משבט יהודה), וכן אף יודו לך על שהצלת אותם מלהרוג את יוסף.
הודאתו של יהודה היא זאת שזיכתה אותו בתודה המופנית כלפיו. כאמור, מלבד ביחס ליהודה, כל ביטויי התודה במקרא מיוחסים לא־להים. אך יהודה עניו כל־כך, שההודאה כלפיו ומינויו למלך על ישראל, אינם חוצצים בפני קשר ישיר וקרוב עם א־להים, אלא להפך – מחזקים ומאמצים את הקשר הזה. מלך, מתוקף הכוח העצום שבידיו, מועד כמובן להיכשל בגאווה והשתררות על עמו, אך דוד המלך, שבא מיהודה, הוא דוגמה ומופת למלך מלא שפלות וענווה שבכל ההצלחות שלו, כביכול רואים את א־להים דרכו, כיוון שהוא "שקוף" ואיננו מנכס לעצמו את הכוח וההצלחה.
אבל יחד עם ההתבטלות שבהודאה, יש בה גם העצמה אישית משמעותית. כשאנחנו אומרים תודה לאדם אחר משהו בלב שלנו מתרחב ומתמלא, ועל אף שב'תודה' אנחנו מפרגנים למישהו אחר, אנחנו בעצמנו זוכים למקום יותר גדול בעולם בזכות זה. אולי לכן יחד עם הבהמה שבאה כקרבן תודה, מובאים גם כיכרות לחם רבים. חצי מכמות הלחם אסור שתהיה חמץ, והחצי האחר צריך להיות דווקא חמץ. החמץ התפוח מבטא את הנוכחות האנושית ואילו המצה מבטאת את ההתבטלות. אמירת תודה כוללת את שני החלקים הללו בשלום – את המקום שאנחנו מעניקים בכך לזולת, ואת המקום שאנחנו זוכים לו בעצמנו.
איך זה עובד?
- קרבן תודה הוא אחד ממיני קרבנות השלמים, והוא בא כנדבה על הצלה או ישועה שזכה להם אדם.
- יחד עם הבהמה המובאת לקרבן באים ארבעים כיכרות לחם. שלושים מהם אינם חמץ ועשרה הם חמץ, אך כמות הקמח שממנה נעשים שלושים הכיכרות שווה לכמות הקמח שממנה נעשים עשרת הכיכרות.
- אחד מכל מיני הלחמים ניתן לכהן (ארבעה בסך הכל), יחד עם החזה והשוק מהבהמה, כמו בשאר קרבנות השלמים.
- שאר הבשר והלחמים נאכלים על־ידי מביא הקרבן ועל־ידי הקרובים לו.
- את הבשר והלחם יש לאכול ביום הקרבת הקרבן ובלילה שאחריו, ולא מעבר לכך.
אמרו חכמים במדרש שלעתיד לבוא עתידים כל הקרבנות להיבטל מלבד קרבן התודה.
לחם רב מובא יחד עם קרבן התודה, וזמן אכילתו מועט יחסית (עד תום הלילה שאחר ההקרבה). היו שהסבירו שטעם הדבר הוא כדי שהמקריב יזמין אנשים רבים לאכול אתו מהלחם והבשר, וכך יפרסם באוזני כולם את הטובות שזכה להן מאת הא־להים, ושעליהן הוא מביא את קרבן תודתו.
