מנחת חביתין

נצטווינו שיקריב כהן גדול, בכל יום תמיד מנחה בבוקר ובין הערביים, והיא הנקראת: חביתי כהן גדול, ונקראת גם: מנחת כהן משיח.

והוא אומרו יתעלה:

זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ – עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד, מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב.  עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה… וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה', כָּלִיל תָּקְטָר.

ויקרא ו, יג-טו

מצוות עשה מ

"לא טוב להיות זקן", אומר רבי נחמן מברסלב.

יופי! גם לא טוב להיות חולה, או עני, או בודד, נכון? במה בדיוק עוזרת ה"תובנה" הזאת של רבי נחמן? ומה היא מחדשת? האם אדם זקן איננו מודע לחסרונות שבמצבו? והאם בכוחו "להצעיר" את עצמו? מה יש במילים של רבי נחמן מלבד הוספת צער?

ובכן, יש במילים האלה הגדרה חדשה לזקנה. כשם שעשיר הוא השמח בחלקו ללא קשר למצב חשבון הבנק שלו, כך צעיר הוא הרענן והמתחדש תמיד ללא קשר לכמות שנותיו בעולם הזה. הילדות והנערות מאופיינות בסקרנות, בערנות ובחיוניות. הן מאופיינות בנכונות ללמוד, להשתנות ולצאת לדרכים חדשות. הן מאופיינות בנכונות לטעות ולנסות פעם נוספת. הזקנה שמפניה מזהיר רבי נחמן היא עמדה נפשית ולא גיל ממשי. הזקנה הזאת היא השחיקה, העייפות, הנוקשות והקיבעון. בהמשך דבריו מזהיר רבי נחמן שלא להיות אפילו צדיק זקן, גם זה עלול להיות, "כי צריך רק להתחדש בכל יום, להתחיל בכל עת מחדש".

מכל עבודות המקדש הסדירות, יש רק אחת שצריכה להיעשות דווקא בידי הכהן הגדול. את הקטרת הקטורת או הדלקת נרות המנורה, יכולים לעשות גם כוהנים אחרים, אך יש קרבן אחד המוקרב פעמיים בכל יום על־ידי הכהן הגדול, ונקרא "מנחת חביתין". כפי שעוד נלמד, קרבנות המנחה באים בדרך כלל מסולת חיטה מעורבת בשמן, ומקור הכינוי "חביתין" הוא בדרך הכנתה של מנחה זאת – אחר שאפו אותה מעט, טיגנו אותה במחבת.

הפסוקים בתורה שמתארים את חובת הבאת מנחת החביתין, אלה שמצטט הרמב"ם לעיל, כוללים למעשה תיאור של שני קרבנות מנחה שונים, אך זהים בצורת הכנתם. הקרבן האחד הוא זה שצריך להביא כל אחד מהכוהנים ביום בו הוא מתחיל לראשונה לעבוד בבית המקדש ("ביום הימשח אותו"), והקרבן האחר הוא זה שמביא הכהן הגדול בכל יום ("והכהן המשיח… יעשה אותה"). משמעות הדבר היא שביום כניסתו של כהן לעבודת המקדש, הוא קצת כהן גדול בעצמו. ומנגד, המשמעות היא גם שעבור הכהן הגדול כל יום של עבודה במקדש הוא יום של התחדשות גמורה. כל יום הוא יומו הראשון. הוא איננו מזדקן לעולם…

למדנו אתמול על הקרבת התמיד פעמיים בכל יום. גם מנחת החביתין באה פעמיים בכל יום – בבוקר ואחר הצהריים, במקביל להקרבת התמיד. אבל לעומת האופי היציב והמתון שתיארנו בהקשר לקרבן התמיד, כעת אנחנו פוגשים קביעות שהיא רצף של אינסוף התחלות חדשות לגמרי. זה פלא! מי יכול להתחדש כך באופן תמידי? מי יכול לקיים שגרה, ואף־על־פי־כן למצוא טעם חדש באותם מעשים שעשה גם אתמול ושלשום? כנראה צריך להיות כהן גדול לשם כך…

אנחנו יכולים לתאר לעצמנו סוגים שונים של התחדשות. ישנה התחדשות שמפנה עורף לעבר, מעדיפה לשכוח אותו ולפנות לנתיבים שונים לחלוטין. אך ישנה התחדשות שמכירה בערך של כל מה שעברנו עד כה, גם אם היו בו טעויות וכשלים רבים, אך גם איננה כבולה אליו. התחדשות כזאת מצליחה דווקא מכוח העבר לפרוש כנפיים ולעוף בשמיים חדשים. התחדשות שכזאת ודאי עמוקה ומשמעותית הרבה יותר מהראשונה.

רבי יצחק אברבנאל מונה טעמים נוספים להבאת מנחת החביתין על־ידי הכהן הגדול. ביניהם הוא מציין שכשרואים שאר האנשים שגם הכהן הגדול זקוק לכפרה יום יומית, לא יתביישו מלהכיר גם הם בחטאיהם ולהביא עליהם קרבן. בנוסף, המנחה היא הקרבן הדל ביותר מבחינת עלותו, קרבן שמובא בדרך כלל על־ידי העניים. כשיראו העניים שאפילו הכהן הגדול מביא קרבן מנחה, לא יתביישו הם בקרבנם.

איך זה עובד?

• מצווה על הכהן הגדול להביא בכל יום קרבן מנחת חביתין.
• הכנת הקרבן נעשית על־ידי סולת שמביא הכהן הגדול בכמות גדולה מעט יותר משני ליטרים. את הסולת מניח הכהן הגדול בכלי מיוחד ומערבב אותה עם מעט פחות מליטר שמן זית. על העיסה הוא יוצק מים רותחים.
• מהעיסה מכין הכהן הגדול שתים עשרה חלות, אופה אותן קלות ואחרי כן מטגן אותן במחבת עם מעט שמן.
• הכהן חוצה כל אחת מן החלות ומקטיר על המזבח שישה חצאי חלות יחד עם חצי קומץ לבונה (צמח בושם) בבוקר, בעת הבאת תמיד של בוקר, ואת שישה חצאי החלות האחרות מקטיר הכהן הגדול עם חצי קומץ לבונה, עם תמיד של בין הערביים.