כיסוי הדם
נצטווינו ביכסוי הדם בעת שחיטת העוף או החיה,
והוא אומרו יתעלה:
וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר.
ויקרא יז, יג
מצוות עשה קמז
"מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו?!" (בראשית לז, כו) שואל יהודה את אחיו אחרי שהשליכו את יוסף לבור. חלקה הראשון של התהייה מובן – הם הרי לא הרוויחו בצע ממון מהשלכת יוסף, אבל על איזה כיסוי דם מדבר יהודה? הם לא פגעו ביוסף ולא פצעו אותו! ובכן, כיסוי הדם הוא דימוי להעלמת הרצח. א־להים אומר לקין שהוא ארור מהאדמה שפצתה את פיה ולקחה את דמו של הבל, ואיוב זועק ומבקש "ארץ, אל תכסי דמי" (איוב טז, יח) – כלומר, אל תבלעי את הדם שניגר מהפצעים שלי, ואל תעלימי בכך את סבלי. הדם על צבעו האדום הוא הביטוי הוויזואלי העז ביותר לפגיעה, לפציעה, להמתה ולרצח. כיסוי הדם הוא מין טשטוש של המעשה.
אבל לפעמים הטשטוש הזה הוא בדיוק מה שנדרש. התורה מצווה לכסות את דמם של חיה או עוף שנשחטו, והרב קוק מסביר שהכיסוי הזה מבטא את הבושה מכך ששפכנו את דמו של בעל חיים כדי לאכול אותו. זוהי מין "מחאה א־להית", הוא אומר, כנגד אכילת הבשר, ששייכת לקלקול נפשי. לכן "אמרה תורה: כסה הדם, הסתר בושתך ורפיון מוסריותך!"
גם על מצוות רבות אחרות שנוגעות לבעלי החיים, אומר הרב קוק שהן נועדו להקטין את סבלן של החיות, ו"להשריש בלבו של אדם, כי הוא ניגש להיות לו עסק, לא עם דבר של הפקר שאין בו אלא תנועה אוטומטית, כי אם עם ברייה חיה ומרגשת, שצריך להתחשב עם חושיה, ואפילו עם רגשי לבה, עם רגש חיי המשפחה שלה וחמלתה על צאצאיה".
הדברים האלה, שפורשים בפנינו אופק של עדינות מוסרית ושאיפות נאצלות, מעלים מיד את התהייה – אם כך, מדוע מצווה התורה לכסות את דמם של החיה והעוף, אבל לא את דמה של הבהמה (חיות טהורות הן צביים, איילים וכו'; ואילו הבהמות הטהורות הן: פרות, כבשים ועיזים).
גם לכך מתייחס הרב קוק ואומר, ש"המחאה" של התורה כנגד השחיטה, מדויקת ומאוזנת מאוד. את הבהמות לרוב מגדל האדם בעצמו. הוא מטפל בהן ודואג לצרכים שלהן, וניתן לכן להבין ש"בתמורה" הוא אוכל מבשרן. אבל החיה והעוף שגדלים בטבע, לא נתונים בשום אופן ברשותו של אדם, ולכן ההשחתה המוסרית שיש בנטילת חייהם, בולטת יותר.
ומה אם היינו מכסים גם את דם הבהמות הנשחטות, כדי להבהיר שגם המעשה הזה בסופו של דבר לא ראוי?
הרב קוק אומר שזה רק היה יוצר ריאקציה הפוכה, שכן אסור לדרוש מעצמנו מדרגות מוסריות שלא שייכות אלינו.
מהסיבה הזאת, היחס של הרב קוק לצמחונות היה מורכב. יחד עם הדברים החריפים שלו על כך שאנחנו צריכים להתבייש כשאנחנו שוחטים, הוא כותב דברים חמורים גם על מוסריות מעוותת, שאינה מבחינה בין עיקר לטפל: "כמה מגוחך הדבר אם כל עוד טומאתו בו יפשוט (האדם) טלפיו ויפנה לו לדרך צדקה הרחוקה, להתחסד עם בעלי חיים, כאילו כבר גמר כל חשבונותיו עם בני אדם הברואים בצלם א־להים". וחריף גם מזה: "הזיה טפלה היא להקדים הרחמים המרובים על בעלי חיים בלא עת, בעת אשר דמי אדם ניגרים כמים עבור חפץ עממי. בעין בוז נביט על 'חברת צער בעלי חיים' של המתחסדים האנטישמיים, החומלים על כלב וחזיר כואב, בעת שהם שמים למרמס חוצות עם שלם, ומקשיחים רחמם מאנשים ברואים בצלם א־להים".
"אל תהי צדיק הרבה" (קוהלת ז, טז) ביקש שלמה המלך, שידע בחכמתו שרק זה הוא המפתח לצדקות האמתית.
המדרש מספר שאחרי שהרג קין את הבל, הוא לא ידע מה לעשות בגופתו. לפתע הופיעו שתי ציפורים. הציפור האחת הרגה את האחרת, ואז חפרה בור וקברה את המתה. ממנה למד קין וקבר את אחיו, ובשכר זה זכו העופות הטהורים, שדמם יכוסה וייקבר אחר השחיטה.
איך זה עובד?
- צריך לכסות את דמם של חיה או עוף שנשחטו, והשוחט הוא זה שצריך לכסות את הדם, וראוי שיעשה זאת מיד אחרי השחיטה.
- הדם צריך להיות מכוסה בעפר גם מתחתיו.
- ראוי לכסות את הדם כולו, מלבד הדם שעל הסכין, או דם שניתז בשחיטה.
אין לכסות את הדם ברגל, כדי שלא יהיו המצוות בזויות עליו.
