מבוא להקרבת הקרבנות
חלק ג
היחס לבעלי החיים בעולם המודרני גולש לקצוות. ישנה תעשיית בשר שעבורה בעלי חיים הם מוצר בלבד, חומר גלם, וככזה אין מגבלות על הטיפול בו. כל מה שישביח את התוצרת ויגדיל את הרווחים רצוי ומקובל, גם אם הוא כרוך בסבל חמור של החיות. תיאור הצער העצום שנגרם לבעלי החיים (כולל הריגתם בכמויות אדירות) זכה לפרסום גדול בשנים האחרונות.
מנגד, הרגישות לחייהם של בעלי החיים הופכת לפעמים לטשטוש ההבדל בינם ובין בני האדם. אצל רבים מפעילי זכויות בעלי החיים נחשבים חיי הבהמות, החיות והעופות כשווי ערך לחיי כל אחד מאתנו. הם נתפסים כבעלי רגש ותודעה, שאין לנו זכות להעדיף את חיינו על חייהם.
רובנו איננו נמצאים באף אחד מן הקצוות הללו. היינו רוצים שתעשיית הבשר תהיה רגישה לסבלם של בעלי החיים, ומנגד ברור לנו שחיי אדם עדיפים על חיי הבהמה, אבל הרוחות התרבותיות המנשבות הולכות ומחריפות את הנטייה לקצוות. ומדוע? בגלל שלדבר על מדרגות שונות של חיים זה לא פוליטיקלי קורקט, זה כמעט מילים גסות. אבל זאת האמת. כשלא מבחינים בין מדרגות חיים עושים את החיים שטוחים, בין אם ההשטחה מתבטאת בנטילת ערך חיי החיות, ובין אם ההשטחה מתבטאת בדמיון כאילו יש ערך זהה לחייהן וחיינו. כל אחת מהאפשרויות מביטה בחיים כעניין שישנו או איננו, אך לא כדבר מרובה פנים ומהויות. לעומת זאת, כשמכירים שישנם חיים מלאים ומרוממים (וכך הם חיי האדם) ולעומתם יש חיים, שהם אמנם חיים של ממש, ובכל זאת הם דלים ועניים יחסית (וכך הם חיי החיות), דווקא אז מקבלים החיים את ערכם.
במדרג שנוצר מוטלת עלינו חובה להיזהר מלצער את בעלי החיים, ועלינו לדאוג להם ולצרכיהם. למעשה, ממילות הפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת" (דברים יא, טו) למדו חכמים שחייב אדם לתת מזון לבעלי החיים שברשותו לפני שהוא אוכל בעצמו. עם זאת, לצורך חיי האדם ורווחתם מותר לנו לעשות שימוש בבעלי החיים ואף להמית אותם.
בעלי החיים שמותרים באכילה או שמוקרבים על המזבח הם ברובם בעלי חיים שברוב ההיסטוריה היו ביתיים יותר, כגון, פרים, כבשים או עיזים. בעלי החיים שאנחנו מגדלים ומטפחים בעצמנו הם אלה שאנחנו באופן טבעי רגישים אליהם ומרגישים את ערך חייהם, ודווקא הם גם אלה שמותר לנו להמית למעננו. הדאגה שלנו כלפיהם היא חלק ממה שנותן בידינו את הזכות לכך, והיא גם זאת שעושה אותנו רגישים, שההמתה לא תיעשה מתוך אטימות ואכזריות.
יש לנו ציפייה תמידית לחיות בעולם שבו לא יהיה צורך כלל בהמתה, גם לא של בעלי חיים. אחד מתלמידיו של הגאון מווילנא – רבי מנשה מאיליה – אמר שגם אם תבוא גאולה ורווחה לעולם כולו, אבל בנקיק סלע נידח תהיה לחוצה תולעת אחת, לא תהיה זאת גאולה שלמה. ואף־על־פי־כן, עוד לא הגענו לזמן הזה, והניסיון להקדים את המאוחר יוצר לעתים עיוותים גדולים (כך, למשל, ניתן למצוא ברשת טבעונים הסוברים שאין לתרום דם, מפני שמנת הדם אמנם תציל חיי אדם, אבל הוא עלול להיות אוכל בשר, שלמענו ייהרגו בהמשך חייו אלפי בעלי חיים…)
כל זמן שאנחנו משתמשים בבעלי החיים לצרכינו האנושיים, ובראשם האכילה, אנחנו גם מקריבים מהם לא־להים (ועל אף שנלמד על קרבנות רבים שמוקרבים על המזבח, כמותם זניחה לחלוטין לעומת הבשר שאנחנו צורכים לאכילה). בכך אנחנו מודים שא־להים הוא מקור המזון שלנו, ושהוא גם אדון החיים והמוות, אשר התיר לנו את השימוש בחיות, ובכך, כפי שלמדנו אתמול, אנחנו גם קצת מקריבים את עצמנו.
אנחנו גם מאמינים שאמנם חייהם של בעלי החיים המוקרבים נפסקים בהקרבתם, אבל יש במיתתם ערך רוחני, שבסופו של חשבון מוסיף חיים וטוב בעולם, לבני האדם ולבעלי החיים, ואף לצומח ולדומם, כולם כאחד.
רבי מנשה מאיליה – תלמיד הגאון מווילנא, רב בליטא, משכיל וממציא. נולד לפני כמאתיים וחמישים שנה, היה תלמיד חכם גדול ואף רחב אופקים ובקי במדעים ובפילוסופיה, וחיבר ספרים בתחומים אלה. סקרן, חקרן ועצמאי בדעותיו, כפי שהעיד על עצמו: "ענייני מעודי להתפלא על כל דבר חדש, ולא להימשך כסומא בארובה אחרי דברי מי שקדמני". לפרנסתו המציא כמה המצאות חקלאיות, ובהן מכונה לחרישה ומכונה לטחינת טבק.
