לא פורשים מהחיים

לא פורשים מהחיים

נזירות

חלק א

 

הוזהר הנזיר מלשתות יין או מיני השכר שיש בעיקר תערובתם מי ענבים; הוזהר הנזיר מלאכול ענבים; הוזהר הנזיר מלאכול צמוקים; הוזהר הנזיר מלאכול זרע ענבים; הוזהר הנזיר מלאכול קליפי הענבים;

הוזהר הנזיר מלגלח; נצטווה הנזיר לגדל שערו;

הוזהר הנזיר מלהיטמא למת; הוזהר הנזיר מלהיטמא באוהל במת.

והוא אמרו יתעלה:

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'.  מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר… כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל.  כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ, עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה, גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ.  כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא.  לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם, כִּי נֵזֶר אֱ־לֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ.  כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'.

במדבר ו, ב-ח

 

נצטווה הנזיר בגילוח ראשו והבאת קורבנותיו כתום ימי הנזירות,

והוא אומרו יתעלה:

וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרו…  וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ… וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ, וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ, וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים.

במדבר ו, יג-יח

 

עשה צב-צג; לא תעשה רב-רט

 

שיקום מי שכשהוא שומע את המילה "נזיר" לא מצטיירת לו בראש תמונת אדם כפוף עטוי בגד שק המכסה את ראשו, ומתניו קשורות בחבל, ידיו אוחזות זו בזו, והוא מדבר לאט ובקול נמוך… זוהי כמובן תמונת נזיר נוצרי. מה ההבדל בינו ובין הנזיר ביהדות? אנחנו משערים שיש הבדלים מסוימים, אבל פעמים רבות אנחנו לא ממש זוכרים אותם, וגם לא לגמרי בטוחים שהם משמעותיים…

יש לי כעס על הטלוויזיה, בעיקר זאת שצרכתי בימי ילדותי וינקתי ממנה מזון תרבותי ללא סינון ואבחנה. גם דרך תכניות תמימות הוטמעו בי מושגים שזרים לרוחי, ושעדיין קשה לי להשתחרר מהם בבגרותי. על אבירי ימי הביניים, למשל, התרגלתי להביט בהערצה ועיניים בורקות, ורק לאחר שנים רבות הבנתי שרבים מהם השתייכו למסדרים נוצריים, והיו שותפים לרצח המוני של יהודים במהלך מסעי הצלב. גם העובדה שנזיר מצטייר בדמיוננו כמו התיאור שבו פתחנו, זוהי תוצאה ששייכת בעיקר לטלוויזיה.

אבל אם נחשוב לרגע על הנזיר המפורסם בהיסטוריה – שמשון הגיבור – הוא לא ממש מתחבר לדימוי של הנזיר המסוגף הנ"ל, הא?

אחד המאפיינים המשמעותיים ביותר בנוגע לנזיר בנצרות הוא האיסור לחיות חיי משפחה. האיסור הזה איננו מוטל על הנזיר ביהדות, וההבדל הזה מצביע על התהום הפעורה בין התפיסות שעומדות בבסיס מושגי הנזירות השונים.

התורה מטילה על הנזיר שלוש מגבלות – אסור לו לשתות יין או דברים אחרים מהגפן, אסור לו לספר את שער ראשו או זקנו, ואסור לו להיטמא למתים (על־ידי אופנים מסוימים של קרבה אליהם). ומה קורה עם עבר הנזיר על אחד האיסורים הללו? אם הוא עשה זאת בזדון הוא עלול להיענש על כך, אך כשמדובר בשתיית יין או תספורת, גם אם עבר על האיסור, ואפילו בזדון, נזירותו ממשיכה כסדרה. אם קיבל על עצמו, למשל, נזירות לשלושים ימים, ובמהלכם שתה יין או גזר חלק משערות ראשו, אפילו אם עשה זאת ימים רבים, נספרים הימים האלה כחלק מהימים שבהם קיים את נזירותו. לעומת זאת, אם נטמא במהלך ימי נזירותו למת, עליו להיטהר מטומאתו, להביא קרבן מיוחד, ולהתחיל את מניין ימי הנזירות מההתחלה.

מה זה מלמד? שהיסוד שהוא אולי העמוק ביותר בנזירות, הוא ההתרחקות מטומאת מת, שהיא בעצם התרחקות מהמוות בכלל. הרב קוק מסביר שהכוהנים והנזירים הצטוו להתרחק מהמתים כדי להעמיק בלבם את אהבת החיים, וכדי להחדיר בהם את ההכרה שהתורה היא תורת חיים. לעומת זאת, הפרישות הנוצרית מחיי משפחה היא ההפך הגמור, היא התרחקות מהחיים ומאהבת החיים. הרבה ממאפייני הנצרות מבטאים קרע ופיצול בין החומר לרוח, וההתנזרות מחיי משפחה היא אחד מהם.

הנזיר ביהדות אמנם נוהג בפרישות מסוימת, אך היחס של חכמי ישראל לפרישות הזאת הוא מורכב ואמביוולנטי. יש בדברי גדולי ישראל מילות שבח גדולות למי שמקבל על עצמו נזירות, אבל לצד זאת יש גם ביקורת עמוקה. חכמים אמרו, שאדם לא צריך לקבל על עצמו תעניות וצומות ללא צורך מיוחד. הם אמרו שאם אפילו הנזיר, שמכל תאוות העולם הזה מתרחק רק מהיין, נקרא חוטא, בוודאי שמי שמרחיק את עצמו מכל הנאה, חוטא בכך.

 

הכינוי 'נזיר' מבטא את פרישותו של הנזיר, שכן 'נזירות' היא פרישה והרחקה (אולי כיוון שהיא הופכת את הדבר שממנו מתרחקים לזר), ובנוסף מבטא הכינוי 'נזיר' את היותו של הנזיר מרומם ונבדל בקדושתו משאר העם.

*

מאז שחרב בית־המקדש אין נוהגים עוד נזירות, כיוון שאי אפשר לסיימה ולהתיר את האיסורים הכרוכים בה בלא הבאת קרבן. אף־על־פי־כן, חי לפני עשרות שנים בודדות הרב דוד כהן, תלמידו של הרב קוק, שהיה מכונה בפי כל "הנזיר" כיוון שנהג מנהגי נזירות, ומתחת המגבעת הרבנית שלו גלש שערו הארוך.

דילוג לתוכן