איסור חמץ
נצטווינו להסיר את החמץ מרשותנו ביום י"ד בניסן, וזוהי השבתת שאור.
והוא אומרו יתעלה:
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם.
שמות יב, טו
וחכמים קוראים לה גם כן: ביעור, כלומר: ביעור חמץ,
הוזהרנו שלא ייראה חמץ בכל מושבותינו כל שבעת הימים,
והוא אומרו:
וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ.
שמות יג, ז
הוזהרנו שלא יימצא חמץ ברשותנו, גם אם אינו נראה או אם הוא מופקד,
והוא אומרו:
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם.
שמות יב, יט
הוזהרנו מלאכול חמץ בפסח.
והוא אומרו יתעלה:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם: זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה,
וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ.
שמות יג, ג
הוזהרנו מלאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ,
אף־על־פי שאינם לחם,
והוא אומרו:
כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ.
שמות יב, כ
הוזהרנו מלאכול חמץ אחר חצות יום ארבעה עשר,
והוא אומרו:
לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ.
דברים טז, ג
ביטוי זה נסוב על כבש הפסח, שחובה לשחטו בין הערבים ביום י"ד, ואמר, כי משיחול זמן שחיטתו, לא תאכל חמץ.
מצוות עשה קנו; לא תעשה קצז-רא
לא חסרים בינינו חובבי דרמות. אנחנו זקוקים לאקסטרים רגשי, ונכנסים לסוג של קריז כשהוא לא מסופק לנו. אנחנו מקבלים את ה"מנה" שלנו באמצעי התקשורת, בחדשות, ברכילות מזדמנת וברשתות החברתיות. וכשכל אלה לא מספיקים, ולפעמים גם אם הם יותר ממספיקים, אנחנו מייצרים דרמות בעצמנו, "עושים סצנות" ופילים מעכברים.
אנחנו גם סובלים מדרמות. הן מעייפות אותנו, מסיטות אותנו מהעיקר, סוחטות מאתנו כוחות ואנרגיות. בא לנו שיהיה פשוט, שדברים ילכו חלק ובלי עודף רעש וצלצולים.
הנטייה שלנו לתת נפח חסר פרופורציות למה שעובר עלינו עוזרת לנו לברוח מפגישה כנה עם עצמנו ומפגישה כנה עם המציאות. התיאורים הדרמטיים שבהם אנחנו מלבישים את האירועים השונים בחיים שלנו, מאפשרים לנו להימנע מהתייחסות עניינית ומהתמודדות. הרי אם הביקורת שהעביר עליי קולגה בעבודה הייתה הזויה ברמות מטורפות שאין דברים כאלה, מה שאני זקוק לו הוא רק פיצוי רגשי בעקבות העלבון והכאב שנגרם לי. חיבוק, מחמאות על כמה שאני מדהים ומ־א־מ־ם בצירוף מגוון פחמימות יעשו את העבודה. אבל אם הביקורת שהעביר עליי קולגה הייתה נקודתית ועניינית, זה דורש שגם אבחן אותה בצורה עניינית, דורש בדיקה אישית ונטילת אחריות ושימת לב לחלקים המדויקים בביקורת, שקוראים לי להשתנות.
דרמות ממלאות את החלל. הן מרפא לתחושת השיממון, לכאב השורף בקצות העצבים, לייאוש ולחוסר המשמעות. החיים באקסטרים רגשי הם חיים במועדון שבו מוזיקה ואורות שמהממים ומערפלים את החושים, כאלה שמאפשרים לנו לשכוח לערב אחד.
מוכרת הבדיחה על שתי הזקנות שהיו נפגשות מדי יום בקופת החולים. באחד הימים נעדרה אחת מהן, וכשלמחרת חזרה, וחברתה שאלה אותה לאן נעלמה, אמרה הראשונה: "לא הרגשתי טוב"… ככה זה, לפעמים מעט היפוכונדריה וביקורים תכופים אצל הרופא מספקים לנו עניין.
המצה רזה ותמציתית, ואילו החמץ מלא ותפוח. הוא עשוי מאותם חומרים שמהם עשויה המצה – קמח ומים – אבל נותן להם המון נפח.
יציאת מצרים הייתה דרמה אמתית. "דם ואש ותמרות עשן" – כך אנחנו מתארים אותה בהגדה של פסח. גם בשחיטת קרבן הפסח ונתינת דמו בפתח הבית יש משהו סוער ודרמטי. אבל בתוך הדרמות הגדולות התבקשו בני ישראל לאכול את הקרבן עם מצה, ולהוציא מרשותם כל חמץ.
דווקא ההתגלות הא־להית הסוערת היא זאת שהביאה לכך (ולכן גם ברמה המעשית כלל לא יכלו בני ישראל להכין לחם חמץ, שכן לקחו את הבצק וברחו ממצרים בחיפזון). כשא־להים מופיע, מתגלה כמה ה"דרמות" של החיים שלנו הם זוטות. הכל פתאום מקבל פרופורציה וחוזר לממדים האמתיים שלו. אבל כשא־להים מופיע, מתגלה גם כמה ממשות יש בפשטות של החיים. ההתגלות הא־להית מצמיתה ומצמצמת את הנוכחות האנושית לכדי מצה רזה, אבל בו זמנית היא גם מגלה שבזה בעצמו מרוכזים התמצית והעיקר. ההתגלות הא־להית חושפת את האמת שיש בדלות האנושית.
ביעור החמץ קורא לנו לוותר על הנפח המיותר, להוציא את האוויר מבלון הדרמה. הוא קורא לנו לחזור לכנות ולאותנטיות. כמובן, קיימת גם סכנה שניתן המון נפח לניסיון לוותר על הנפח. גם ההתעסקות באותנטיות עלולה להפוך למשהו מאוד לא אותנטי. גם על זה צריך לוותר. צריך פשוט להיות ולהיות פשוט.
בנוסף לאיסור החמץ, אסור גם השאור, שהוא בצק תוסס וחמוץ במיוחד המשמש להתפחת בצק חדש. עד להמצאת השמרים המודרניים, שימוש בשאור היה הדרך היחידה להתפחה. ואולם לעומת השאור, השמרים התעשייתיים המודרניים, אמנם מביאים להתפחת הבצק והחמצתו, אך כשלעצמם אינם חמץ.
איך זה עובד
- חמץ הוא אחד מחמשת מיני הדגן – חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון או כוסמין – שהתערב במים, והחל בתהליך תסיסה והחמצה.
- מצווה מהתורה לסלק מרשותנו כל חמץ עד חצות היום של ערב פסח, שכן זהו הזמן שממנו והלאה הקריבו את קרבן הפסח. מזמן זה אסור גם לאכול חמץ או תערובת חמץ ואסור ליהנות ממנו.
- כדי למנוע תקלה חכמים אסרו לאכול חמץ החל משעתיים לפני חצות היום, ואסרו להשאיר חמץ ברשותנו החל משעה לפני חצות היום (הזמנים הללו נקבעים לפי אורך היום ומיקום השמש ברקיע. השעות המדויקות מתפרסמות בכל שנה על־ידי הרבנות המקומית ובמרשתת).
- חמץ שנמצא ברשותנו אך איננו שלנו אין חובה לבער, אך יש לסגור אותו כך שלא נאכל ממנו בטעות בפסח.
- סילוק החמץ מרשותנו יכול להיעשות על־ידי הרחקתו וביעורו בפועל, ויכול להיעשות גם באמצעות החלטה במחשבה והכרזה בפה שאנו מפקירים אותו, ומחשיבים אותו כמו עפר הארץ.
- מהתורה די באחת משתי הדרכים הללו, אך חכמים חששו שיהיו אנשים שלא יבטלו את החמץ בלב שלם, ואולי גם יאכלו במהלך הפסח חמץ שישאירו ברשותם, ולכן דרשו שגם נסלק את החמץ בפועל מרשותנו. מאידך גיסא הם חששו שאם רק נוציא את החמץ מרשותנו, ולא נבטל אותו במחשבה ובפה, עלול מישהו למצוא חמץ בביתו במהלך הפסח, לחוס עליו ולהשתהות בביעורו, ובכך יעבור על איסור. לכן קבעו חכמים שיש לקיים את שתי הדרכים – להוציא את החמץ מרשותנו, לבדוק בליל יד בניסן שלא נשאר חמץ, ולמחרת לשרוף את החמץ שנותר, ובנוסף לביעור הממשי הזה גם לבטל את החמץ בלב ובפה.
- ניתן לסלק את החמץ מרשותנו גם על־ידי מכירתו לגוי. נהגו להשתמש במכירת החמץ המקובלת כיום, רק במקרה של חמץ מרובה, שביעורו יגרום הפסד כספי ממשי.
