טומאת מת ופרה אדומה
נצטווינו בטומאת מת.
נצטווינו לעשות פרה אדמה,
שתהא מוכנת למה שצריך בטהרה מטומאת מת,
כמו שאמר יתעלה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל… וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר, וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה, חַטָּאת הִוא.
במדבר יט, א-ט
ציוונו בדיני מי נידה, המטהרים באופן מסוים ומטמאים באופן מסוים.
עשה קז, קח, קיג
"יש דברים נסתרים, לא נבין, לא נדע", שר זוהר ארגוב, וכמו שלמדנו, ענייני הטומאה והטהרה שייכים למשפחה הזאת של "נעשה גם דברים שנראים בלי סיבה". ובתוך העולם המסתורי ממילא הזה של דיני טומאה וטהרה בולט באופן מיוחד נושא טומאת המוות וההיטהרות ממנו. אדם מת הוא במובנים מסוימים גורם הטומאה החמור ביותר, מה שמתאים עם הדברים שלנו על הקשר של טומאה לאבדן חיים. ומלבד שהמוות הוא שורש הטומאה החמור ביותר, דרך ההיטהרות ממנו היא החלק המתמיה ביותר בין אופני הטהרה.
אדם, חפצים או אוכל שנגעו במת או חלקי מת, או ששהו יחד עם המת תחת קורת גג משותפת, או ששהו באוויר שמעליו, או אדם שהזיז מת – כל אלה נטמאים ועלולים לטמא אחרים, עד שייטהרו. הטהרה מטומאת מת נערכת באמצעות התזת מים מיוחדים על הטמא, ביום השלישי של תהליך טהרתו ושוב ביום השביעי, ואחרי כן יוכל לטבול במקווה ולהיטהר. המים שאותם מתיז הכהן על המיטהר, הם מי מעיין שבתוכם אפר, והאפר הזה הוא תוצאת שריפה של פרה אדומה לחלוטין, יחד עם פיסת עץ ארז ואזוב וצמר שנצבע בצבע אדום המופק מתולעת שני.
התהליך הזה שונה מכל המוכר לנו וזר לעולם הרוחני והתרבותי שלנו, והוא בוודאי מעורר בנו תמיהה גדולה. אבל לא רק בנו. כבר חז"ל הצביעו על כך שמדובר בתהליך לא מובן, והציגו אותו כסוג של מבחן לאמונה ולנכונות שלנו לקבל את דברו של א־להים בתמימות. הרמב"ם עצמו כותב: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול… והחוקים הם המצוות שאין טעמן ידוע… כגון פרה אדומה". (הלכות מעילה ח, ח). חז"ל מספרים שאפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, ניסה להבין את טעם מצוות פרה אדומה, ולא זכה לכך.
אלא שיחד עם סימני השאלה הרבים שמלווים את המצווה המיוחדת הזאת, נוכל למצוא בה גם חלקים שמתאימים עם ההיגיון שלנו, לפחות כהצעה ואפשרות. המוות הוא חידלון וביטול החיים הסוערים והתוססים. צבעה האדום של הפרה מבטא את החיוניות שאבדה עם המוות. ייתכן שהיא מייצגת גם את הצדדים הבהמיים של החיים, הצדדים הנמוכים יותר, שאמנם עלול להוות מכשול, אבל גם נצרכים מאוד לחיים שלנו. התזת מי המעיין שבהם אפר הפרה האדומה על האדם הטמא, כביכול משיבה לחיים את מי שדבק בו המוות.
אחד העניינים שמייחדים את מצוות הפרה האדומה ומגדילים את הפליאה שבה, הוא שמי שעוסק בהכנתה נעשה בכך טמא, ואילו מי שמתיזים עליו מהמים כמו שתיארנו, נטהר. הצעה אפשרית למצב שכזה הציע רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן מברסלב. הוא אומר שחיזוקים חיוביים ומעודדים, דומים להיטהרות באמצעות פרה אדומה. עצבות ודיכאון הם חוסר חיוניות, והם סוג של מיתה רוחנית. מי שנטמא בהם זקוק למנה גדושה של העצמה ופרגון. אבל מי שעומד על רגליו הרוחניות, שמח ובוטח, אחד כזה שיקבל מנה עודפת של חיזוקים ועידודים רק "יירדם". אותו עלולים העידודים דווקא לטמא, והוא צריך שיציגו בפניו תביעות ורף גבוה.
הלוואי שנדע להבחין היכן נדרש ליטוף מנחם והיכן "בעיטה" מדרבנת, לנו ולאחרים.
רבנו אשר – הרא"ש – כותב שבתקופת התלמוד, כשלוש מאות שנים ויותר אחרי חורבן המקדש, עדיין נעשה שימוש באפר פרה אדומה. בקהילה היהודית באתיופיה, ששימרה מנהגים רבים מתקופת המקדש, המשיכו והשתמשו באפר פרה אדומה עד לפני כשישים וחמש שנים. חז"ל אומרים שתשע פרות אדומות נשחטו עד היום, ואת העשירית יעשה המשיח.
איך זה עובד?
- אדם, חפצים או אוכל שנגעו במת או חלקי מת, או ששהו יחד עם המת תחת קורת גג משותפת, או ששהו באוויר שמעליו, או אדם שהזיז מת – כל אלה נטמאים ועלולים לטמא אחרים, עד שייטהרו באמצעות מי 'נידה'.
- 'מי נידה' מכונים כך מפני שמיידים אותם, כלומר, שמתיזים אותם.
- לשם הכנת מי הנידה נדרשת פרה שכולה אדומה (או בגוון נוטה לאדום), ואין בה אפילו שתי שערות סמוכות בצבע אחר. הפרה צריכה להיות כזאת שלא עשו בה מלאכה, ולא עלה עליה עול המחרשה, ושאין בה מום. את הפרה מעמידים בהר הזיתים, במקום שצופה אל פתח בית־המקדש, ושם שוחט אותה כהן, ומתיז מהדם שבע פעמים לעבר פתח המקדש.
- אחרי כן שורפים את הפרה ויחד אתה גם עץ ארז, אזוב וצמר צבוע באדום המופק מתולעת שני.
- כדי לטהר אדם או חפץ שנטמא בטומאת מת, נוטלים את אפר הפרה, ומערבים במי מעיין. במים האלה טובלים צמח אזוב ומתיזים מהמים על הטמא ביום השלישי של תהליך הטהרה וביום השביעי. אחרי כן טובל הטמא במקווה.
- הכוהנים העוסקים בשריפת הפרה ואיסוף האפר נטמאים על־ידי כך טומאה קלה, ועליהם לטבול ולהטביל את בגדיהם.
