להיות כא־להים

להידמות לא־להים וללכת בדרכיו

נצטווינו להידמות לו יתעלה כפי יכולתנו,

והוא אומרו:

"וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו"

דברים כח, ט

ובפירוש עניין זה אמרו חכמים:

"מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום – אף אתה היה רחום;

הקדוש ברוך הוא נקרא חנון – אף אתה היה חנון;

הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק – אף אתה היה צדיק;

הקדוש ברוך הוא נקרא חסיד – אף אתה היה חסיד" – זהו לשון המדרש.

וכבר כפל צווי זה בלשון אחר ואמר:

"אַחֲרֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ"

דברים יג, ה

שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר ה' יתעלה.

מצוות עשה ח

כשהיינו קטנים, אהבנו להכניס את הרגליים הקטנות שלנו לנעליים הגדולות של אבא. בשבת אחרי הצהריים הפך הסלון לתיאטרון, ובפורים התחפשנו ל"קאובוי" שיורה ב"רעים", למלכת אסתר או לכוכב סדרה שהערצנו.

כל החיים אנחנו מחקים – מאמצים דפוסי התנהגות, דעות ואפילו רצונות וחלומות של אחרים, ופעמים רבות התחפושות והחקיינות הן דרך שבה אנחנו מגשימים משאלות כמוסות. בינקות מתגלה אחת ממשאלות החיקוי העמוקות ביותר – להיות כמו אבא ואמא. פרויד תיאר כמה מרכזית ומסובכת המשאלה הזאת במסלול החיים שלנו. אבל ישנה משאלה סמויה ונוקבת עוד יותר. את המשאלה הזאת ביטא בפה מלא הנחש באוזניה של חווה. הוא הציע לה לאכול מפרי עץ הדעת כדי שיתקיים בה ובאדם: "והייתם כא־להים" (בראשית ג, ה). א־להים ברא אותנו בצלמו כדמותו, כלומר דומים לו, ובעומק הנפש אנחנו מתאווים להוציא את הדמיון הזה לפועל.

ואולם הצעתו של הנחש לא הייתה להידמות לא־להים הידמות מקרבת ומחברת. הנחש הציע תחרות ו"הורדת ידיים". הוא הציע לאדם וחווה "להחליף" את א־להים. מלבד השטות במחשבה כאילו הדבר אפשרי, יש בפנטזיה הזאת גם סתירה פנימית מובנית, שכן א־להים הוא מקור הטוב והאחדות, ואילו תחרות ועימות הם ההפך הגמור מזה.

הרב קוק כותב שחטא האדם הראשון התחיל בכך שהוא התנכר לטבע הפנימי שלו והתפתה לעצתו של הנחש. אם היה האדם מביט פנימה אל קרבו, הוא היה רואה שנברא בצלם א־להים ובדמותו. הוא איננו זקוק לשום פרי כדי להיות כא־להים, אלא פשוט להיות מי שהוא באמת.

המצווה ללכת בדרכיו של א־להים ולהידמות לו, היא מצווה לגלות כמה אנחנו דומים לו במעמקינו.

איך נחשוף ונוציא אל הפועל את הדמיון הזה? לא על־ידי השכלות מופשטות, אלא על־ידי מידות טובות ועשיית חסד ממשי עם הזולת.

אך כאן עשויה להתגנב שאלה אל הלב: הרי א־להים איננו רק מרחם ועושה חסד, אלא גם מעניש  ונוקם, ולעתים מייסר אפילו צדיק כאיוב.

אכן, אלא שבמקרים הללו אנחנו מרגישים שא־להים מסתתר מאתנו. אם מתעוררת בנו התקוממות כלפי א־להים על הייסורים שבהם הוא מייסר חלק מברואיו, זה עצמו מעיד שברור לנו ש"ככה לא מתנהג א־להים" (וסליחה על הלשון הבוטה). ברור לנו ש"להיות א־להים" פירושו לעשות רק טוב, ובמקומות שבהם אנחנו פוגשים כאב אנחנו מאמינים שאמנם גם זה מעשה א־להים, אבל מעשה של הסתר פנים. ואילו בעת שאנחנו פוגשים אור וטוב אנחנו מרגישים את נוכחותו הגלויה של א־להים. זה לא פותר את עצם השאלה – מדוע נדרש גם כאב בעולם, אבל זה מבהיר שלכולנו ברור שמעשים א־להיים הם דווקא מעשי טוב וחסד.

מצוות ההידמות לא־להים וההליכה בדרכיו היא המשך הרצף שפגשנו. אחרי היראה מרחוק, התפילה המבקשת קרבה, ההידבקות בא־להים באמצעות תלמידי החכמים והשבועה בשמו, אנחנו זוכים לקרבה עמוקה עוד יותר בצורה של הידמות לבורא בעצמו.

אך אחרי כל זה צריך להזכיר גם את הצד ההפוך והמשלים של המטבע – גם אחרי ההידמות הגדולה ביותר, נותר פער אינסופי בינינו ובין א־להים. הרב קוק הסביר שלכן ההליכה בדרכי ה' היא דווקא על־ידי מעשים, שכן איננו יכולים להיות דומים לו בפועל במהותנו, אלא רק לעשות מעשים כעין מעשיו. הרמב"ם מדגיש שגם איננו יכולים לייחס שום תכונות מסוימות לא־להים, אלא לאפיין את מעשיו בלבד, ולומר שמעשים אלה הם מעשי חסד.

נחתום בכך שמצוות ההליכה בדרכי ה' היא מעין שורש לשאר מצוות התורה, שכן כולן דרכים שנתן לנו ה' ללכת בהן.

במורה הנבוכים עוסק הרמב"ם בהרחבה ובהעמקה גדולות בשאלה – באילו תארים ניתן לתאר את א־להים. הוא מבאר שמכיוון שלא ניתן להגדיר את א־להים בשום הגדרה, לכן גם לא ניתן לתאר אותו בשום תואר. א־להים עצמו נעלה גם מתארים כמו "חנון" ו"רחום", ואלה הם רק דרכנו החסרה והעילגת לתאר את הטוב שהוא משפיע לנו.

איך זה עובד?

• חייב אדם לקנות לעצמו את המידות הטובות, וללכת בדרכים ישרות, ועל־ידי כך להידמות לבורא המכונה בפי הנביאים 'ארך אפיים', 'רב חסד', 'צדיק', 'ישר' וכו'. הדרכים הישרות הן הממוצעות בכל עניין – למשל, "לא יהיה בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש… לא יהא מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת, בסבר פנים יפות" (הלכות דעות א, ד).