להיכנס מתחת לאלונקה

נשיאת ארון הברית בכתף

נצטווינו שיישאו הכוהנים את הארון על כתפיהם כשנרצה להעבירו ממקום למקום.

והוא אומרו יתעלה:

כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ.

במדבר ז, ט

ואף על פי שציווי זה נאמר אז ללוויים, לא היה זה אלא מחמת מיעוט מספר הכוהנים באותו הזמן, כי אהרן הוא המתחיל (את שושלת הכהונה); אבל לדורות הרי המצווה חובה על הכוהנים, והם הנושאים אותו.

מצוות עשה לד

את הדברים שחשובים לנו במיוחד אנו שומרים קרוב אלינו. לפעמים זהו דימוי בלבד, אבל בפעמים רבות מדובר על המובן הממשי ביותר. כסף, למשל, אנחנו במקרים רבים מעדיפים שיהיה על הגוף, כדי לשמור עליו מגניבה אפשרית. במקרים אחרים אנחנו שומרים דברים קרוב אלינו מפני שהם חשובים ויקרים ללבנו. דוגמה בולטת ומנוגדת לחלוטין לכסף היא תינוקות וילדים – אנחנו מאמצים אותם אלינו בחום ונושאים אותם על כפינו, לא רק כשאין עגלה זמינה, אלא גם מתוך אהבה והתמסרות אליהם, מתוך רצון להיות קרובים אליהם נפשית ופיזית, ומתוך רצון לקרב אותם אלינו.

בזמן המסע במדבר נישאו המשכן וכליו על־ידי בני שבט לוי בעגלות מיוחדות. ואולם לא כל הכלים נישאו כך. הכלים החשובים שבמשכן – ארון הברית, המנורה והשולחן, מזבח הקטורת והמזבח החיצון – אלה נישאו בכתפיהם של משפחת קהת שמבני לוי. באותו דור, אומר הרמב"ם הכוהנים היו אהרון ושני בניו בלבד, ועל כן היה צורך שהלוויים יישאו את הכלים, אבל בהמשך הדורות, אם צריך להעביר את ארון הברית ממקום למקום, נדרשים דווקא הכוהנים לשאת אותו בכתפיהם.

הארון הוא לב המשכן והמקדש. בו היו מונחים שני לוחות הברית ועליהם עשרת הדיברות שנכתבו בידי א־להים. גם שברי הלוחות הראשונים הונחו בארון, ולצד הלוחות – ספר תורה. על הארון היו דמויות כעין שני ילדים פורשי כנפיים, אשר סימלו את אהבת א־להים ועם ישראל. הארון הוא ביטוי לקשר שלא יינתק בין ה' לעמו, ומשא הארון צריך להיות קרוב ו"נוגע", ממש נוגע…

בספר שמואל מסופר על דוד המלך, אשר העלה את ארון הברית מקריית יערים. זה היה אירוע חגיגי, שבו רקדו וניגנו דוד ואחרים לפני הארון, אשר נישא בעגלה רתומה לפרים. ואולם לפתע שמטו הפרים את משאם, וכדי שלא ייפול הארון לארץ, הושיט עוזא – אחד הנוכחים – את ידו אל ארון הברית. על נגיעתו האסורה בארון נענש עוזא בעונש חמור (על אף כוונתו הטובה) והומת בידי א־להים. חכמים אומרים שהפרשה העצובה הזאת אירעה כולה בגלל שדוד המלך כינה בספר תהילים את התורה בתואר "זמירות". העיסוק בתורה דורש יגיעה, עמל והתמסרות, ואיננו דומה רק לשירה מענגת. לכן, אומרים חכמים, נשכחה מדוד ההלכה הפשוטה, שאת הארון יש לשאת דווקא בכתף ולא בעגלה. הארון שבו הלוחות והתורה מייצג את התורה והעיסוק בה, והנשיאה בכתף מבטאת את הצורך להתייגע בכך.

אז רגע – מצד אחת מבטאת נשיאת הארון בכתף את הקרבה האינטימית ממש אל הברית הא־להית, ומצד אחר היא מבטאת את הצורך "להיכנס מתחת לאלונקה", להתאמץ ולעבוד קשה למען התורה והקשר עם א־להים. האם זה לא סותר? לא. בכלל לא. הבאנו בתחילה את נשיאת התינוק כדוגמה לנשיאת דבר יקר קרוב ללבנו. האם גידול ילדים הוא עניין קל או פשוט? לא ממש… הוא עניין מלא עמל, אבל זה עמל מתוק מאוד (גם אם לא בכל רגע קל להרגיש זאת). ההתמסרות שלנו לדברים היקרים בחיים שלנו, ובייחוד לקשר עם א־להים, היא בדיוק "נשיאה בכתף" שכזאת – התמסרות שיש בה מאמץ לצד קרבה מענגת.

ישנם כיום נרתיקים מגוונים לאחסון התפילין, וניתן לראות אנשים רבים הולכים לבית הכנסת כשתיק מיוחד לתפילין תלוי על כתפם. ואולם למרות הנוחות שבתיקים מעין אלה, ישנם יהודים שמאהבתם לתפילין, מקפידים לשאת אותם דווקא בחיקם, קרוב ללבם.

*

אמנם תיארנו את מאמץ נשיאת הארון, אך חכמים אומרים שהארון היה "נושא את נושאיו", כלומר, שלא רק שלא היה קשה לשאת אותו, אלא שהוא עצמו היה נושא את האוחזים בו. אולי משמעות הדבר היא, שכשמוכנים להתגייס למען הדברים בחיינו שדורשים מאמץ, עשויים לגלות שההתגייסות הזאת "מחזירה את עצמה" כפל כפליים, ורק מוסיפה בנו כוחות.

איך זה עובד?

• כשמוליכים את ארון הברית ממקום למקום, מצווה לשאת אותו על הכתף, ולא על בהמה, עגלה וכדומה. נשיאת הארון היא באמצעות שני מוטות המושחלים בארבע טבעות בצדי הארון.
• הכוהנים, הם אלה שעליהם לשאת את הארון (כך לדעת הרמב"ם, ואילו פוסקים אחרים סבורים שגם הלוויים רשאים לשאת אותו).
• הכוהנים הנושאים את הארון, אינם מפנים אליו את אחוריהם, אלא את פניהם מפני כבוד השכינה ששורה עליו.