הקהל

נצטווינו להקהיל את העם כולו ביום שני של סוכות בכל מוצאי שנת שמיטה, ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה (= ספר דברים) באוזניהם, והוא אומרו יתעלה:

מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת, בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ־לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר. תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדו לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ־לֹהֵיכֶם.

דברים לא י-יג

וזו היא מצוות הקהל.

מצות עשה טז

להרבה ממה שקורה סביבנו אנחנו מחוברים דרך המסך – צופים, שומעים, קוראים או מגיבים. כשמדובר באירועים חדשותיים חשובים במיוחד, לא רק אנחנו דבוקים למסך, אלא גם מיליונים נוספים, וכך במידה מסוימת שותפים כולנו לחוויה אחת. אבל אנחנו אף פעם לא ממש מקובצים יחד המוני ישראל. כשחושבים על זה – ההתקהלויות הגדולות ביותר שמוכרות לנו כיום הן הפגנות, כלומר ביטויי מחאה, התקהלויות שהן 'נגד'. חבל, לא? בזמן שבית־המקדש היה קיים היו מתקבצים אליו כל עם ישראל פעם בשבע שנים, ומלך ישראל היה קורא לפניהם מתוך ספר התורה. זה נכון שבאותה תקופה פשוט לא הייתה להם אפשרות לצפות בַאירוע באתרי החדשות, כך שכדי להשתתף הם היו חייבים להגיע פיזית, אבל זה גם הרבה מעבר לכך.

מה היה קורה אילו פעם בשבע שנים היה כל עם ישראל מתאסף יחד אל סוג של הצהרת אמונים משותפת, חידוש הברית שבין איש לאחיו ובינינו לבין א־להים? זה היה מדהים, לא? אמצעי התקשורת שלנו משוכללים מכל מה שהיה בעבר, אבל הם גם "חוסכים" לנו את המפגש הממשי, ויש בכך הפסד גדול.

על־פי התורה, כשם שישנו מחזור של שבעה ימים ששבת בסופו, כך ישנו גם מחזור של שבע שנים, שבו השנה השביעית, הנקראת 'שמיטה', היא כולה סוג של שבת, זמן מנוחה מעבודת הקרקע, התרחקות זמנית מהחומר, שנועדה להגברת העיסוק ברוח. בסיום שנת השמיטה, ב"יום ראשון" של השנים, עם החזרה לעבודת האדמה, בחג הסוכות, כשעולים כל ישראל לרגל אל בית־המקדש, הם מקיימים טקס ייחודי, שהוא מעין קבלת תורה מחודשת. אבל לא רק העולים לרגל השתתפו במעמד ההקהל. התורה מבקשת שאל המעמד יתאספו האנשים, הנשים והטף. אפילו תינוקות שלא יכלו להבין דבר מהמתרחש הובאו על־ידי הוריהם. הם אולי לא הבינו, אבל הנשמה שלהם הבינה מצוין. אנחנו הרי יודעים כמה עמוק החותם שמטביעות בנו חוויות ינקות גם אם לא במודע. בנוסף, שותפות התינוקות במעמד ביטאה את תפקידם של ההורים כמחנכי הדור הבא לערכי התורה. כולם היו שם – גדולים וקטנים, וגם בורים ועמי ארצות לצד תלמידי חכמים. הרמב"ם אומר שגם על החכמים יודעי התורה היה מוטל להקשיב לדברים הנקראים באוזניהם, ולחשוב בלבם שבאותו רגע ממש הם מצווים במצוות התורה על־ידי א־להים.

בפני כל העם המתכנס ברחבת בית־המקדש היה קורא המלך מספר התורה חלקים מחומש דברים. הוא היה קורא את תחילת החומש, שבו מספר משה על המסע במדבר וחטא המרגלים, הוא היה קורא את פרשת 'שמע ישראל' ופרשיות נוספות שמעוררות לאהבת הא־להים ויראתו ולהליכה בדרכיו. הוא היה קורא גם את תיאורי התורה על חובות המלך עצמו, למשל הזהירות שנדרשת ממנו שלא יתגאה על שאר בני עמו. באותו מעמד שבו מתכבד המלך בפני העם כולו, באותו מעמד עצמו הוא מזכיר כיצד כולם שותפים במילוי חובות הא־ל.

איך זה עובד?

• מעמד ההקהל נערך בכל שבע שנים, בתחילת חול המועד של חג הסוכות שאחרי שנת שמיטה.
• לקראת הכינוס הגדול עוברים הכוהנים ברחובות ירושלים ובידם חצוצרות, ותוקעים כדי להקהיל את העם לרחבת המקדש.
• ברחבה ניצבת בימת עץ שעליה עולה המלך.
• כביטוי של כבוד לתורה, עובר ספר התורה בין כמה מבעלי התפקידים הנכבדים שבהר הבית, עד שהוא מגיע למלך.
• המלך קורא באוזני העם מספר התורה חלקים מתוך חומש דברים.
• לפני ואחרי הקריאה המלך מברך ברכות אחדות, מודה לא־להים, ומתפלל אליו על המקדש ועל עם ישראל.

רבנים רבים בישראל, וביניהם כמה מן הרבנים הראשיים, עודדו לקיים מנהג שיהיה זכר למצוות ההקהל. בשנת תש"ו (1945) התקיים המעמד לראשונה, ומאז התקיים בחג הסוכות שלאחר כל שנת שמיטה (מלבד בשנת תשל"ד בגלל מלחמת יום הכיפורים). המעמד הגדול והמכובד ביותר היה בשנת תשמ"ח (1987) בהנהגת הרבנים הראשיים, ובהשתתפות נשיא המדינה חיים הרצוג שגם קרא מספר התורה. בטקס השתתפו גם ראש הממשלה ונשיא בית המשפט העליון.