ייחוד ה'. חלק ב
תיארנו אתמול כמה התרחק העולם מתפיסות אליליות גסות, והתקדם לאמונה באחדות הא־ל. אלא שבנוסף צעדנו במשך השנים גם צעדים שאינם חיוביים…
אנחנו חיים בעולם מודרני, ובו כבני אדם, אנחנו עסוקים בעצמנו מאוד. אנחנו עסוקים להוציא את הכישרונות שלנו אל הפועל, עסוקים בשיח שדן יותר בזכויות ופחות בחובות, עסוקים בהקשבה תמידית לנטיות הלב והמאוויים שלנו. אנחנו חיים בעולם שבו כבני האדם, אנחנו שולטים וכובשים בכל רגע עוד פינה נידחת ביקום, מפצחים בכל זמן חידות מדעיות עתיקות, ומוצאים מרפא לחוליים קשים.
כל זה נפלא, רק שבעולם כזה, שמלא מהאדם ומרוחו, לא נותר הרבה מקום לא־להים…
לא רק על אלים רבים ויתרנו, אלא גם על הא־ל האחד…
ראינו אתמול כיצד כשחדל העולם מאמונתו באלים רבים ועבר להאמין בא־ל אחד, הופיע הרמב"ם ולימד שגם את האמונה הזאת צריך לטהר. מאות שנים אחרי הרמב"ם הופיע בעולם רבי ישראל בעל־שם־טוב, מייסד תנועת החסידות. בפתח העידן המודרני, החילוני מאוד, התייצב הבעל־שם־טוב ויחד עם תלמידיו ועם חכמי ישראל אחרים, האיר תוכן יקר נוסף הנוגע לאמונה בא־להים ולמצוות הייחוד.
כשאומר משה רבינו ש"ה' הוא הא־להים, אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה), אנחנו מבינים בפשטות שכוונתו היא שאין עוד א־להים מלבד ה', שרק ה' הוא בורא העולם והמנהיג אותו.
אמר הבעל־שם־טוב שלא רק שאין א־להים מלבד ה', אלא שלמעשה גם אין מציאות נוספת מלבדו. קיום העולם כולו תלוי בה' בכל זמן ובכל רגע. זה לא דומה, למשל, לילד שנולד, אשר אמנם קיבל את חייו מהוריו, אך מרגע הלידה חי חיים עצמאיים. גם כשיסתלקו הורי הילד מהעולם ימשיך הילד ויחיה. לעומת זאת חיות העולם כולו מתחדשת בכל רגע בכוח רצונו ובחירתו של א־להים. בעצם בכל רגע נברא העולם כולו מחדש.
א־להים נמצא ונוכח בכל, לימד הבעל־שם־טוב. יותר מכך – אנחנו בעצמנו יודעים את זה, גם אם לפעמים אנחנו מתכחשים לכך. אמר הבעל־שם־טוב שהנטייה היהודית הטבעית להשיב על שאלת "מה שלומך?" במילים "ברוך ה'" מעידה בעצמה שא־להים נוכח בחיינו ומלווה אותנו על כל צעד ושעל, גם בחיי היום יום – בעיסוקים, בעסקים, באהבות ובמריבות.
כך כותב הרמב"ם בתחילת ספרו "משנה תורה": "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש מצוי ראשון שהוא הממציא כל נמצא, ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להמצאות" (הלכות יסודי התורה א, א-ב). בעקבות דברי הבעל־שם־טוב אנו מבינים שכוונת הדברים איננה רק שלולא ברא א־להים את העולם הוא לא היה נברא. הכוונה היא שגם אחרי שהעולם כבר נברא, אם נעלה בדעתנו שלרגע כביכול לא יימצא א־להים, בוודאי שלא יימצא גם שום דבר אחר.
אם בזמנים קדומים אמונת הייחוד תבעה מהאדם בעיקר "לוותר" על האלים הרבים שהורגל בהם, ואם בימיו של הרמב"ם נדרש האדם גם להתרחק מלייחס לא־להים תכונות אנושיות ומלהגשים אותו, הרי שבעידן המודרני שלנו דורשת מצוות הייחוד שנכיר כי א־להים נוכח ונמצא גם בחיים שלנו. לעתים נוכחותו גלויה, ולעתים הוא מסתתר במה שנראה הפוך מכל תוכן א־להי. אבל תמיד, תמיד הוא שם.
רבי ישראל בעל־שם־טוב. נולד לפני כשלוש מאות ועשרים שנה, ותולדות חייו עלומות מאתנו ברובן. הבעל־שם־טוב התייתם בגיל צעיר, ומסופר כי לפני שנפטר אביו, קרא לו וציווה אותו שלא יירא משום אדם אלא מהקדוש ברוך לבדו. הבעל־שם־טוב הרבה להתבודד בשדות, ביערות ובהרים ולהתפלל ולשוחח עם ה'.
בשלב כלשהו התחילו להתקבץ סביב הבעל־שם־טוב תלמידים שקיבלו ממנו את תורתו המיוחדת. מהם צמחה תנועת החסידות. הבעל־שם־טוב הדגיש שעבודת א־להים צריכה להיות מלאה חום ורגש, וכן הדגיש את מעלתם של היהודים הפשוטים, אלה שאינם תלמידי חכמים, אך מוכנים למסור את נפשם למען יהדותם.
בעידן המודרני שלנו דורשת מצוות הייחוד שנכיר כי א־להים נוכח ונמצא גם בחיים שלנו
