אהבת א־להים. חלק א

נצטווינו לאהוב אותו יתעלה,

והוא: שנתבונן ונסתכל במצוותיו ופעולותיו,

כדי שנשיג אותו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג,

וזאת היא האהבה המצווה עלינו.

ולשון חכמים במדרש:

"לפי שנאמר

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ"

דברים ו, ה

איני יודע כיצד אוהב את המקום, לכן נאמר:

"וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, עַל לְבָבֶךָ"

דברים ו, ו

שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".

הנה ביארו לך חכמים, שבהתבוננות תבוא לידי השגה ויגיע התענוג ותבוא האהבה בהכרח.

וכבר אמרו חכמים שמצווה זו כוללת גם כן שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו. וזה כי כשלמשל תאהב אדם, תשים לבך עליו, ותשבחהו, ותבקש האנשים לאהוב אותו. כך כשתאהב את הא־ל באמת, הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הפתאים והסכלים לידיעת האמת שאתה כבר יודע.

מצוות עשה ג

אהבה היא חתיכת סיפור… כבר ביאליק כתב – "אומרים יש אהבה בעולם", ומיד תהה "מה זאת אהבה?" וכאילו שענייני האהבה שלנו לא מסובכים לנו מספיק, פתאום אנחנו גם מצֻווים, חייבים. איך אפשר לצוות לאהוב? איך נשמע לכם: "תאהב אותי, או שתקבל עונש!"? זה לא משהו שממש מקל על מימוש הציווי הזה, הא?

הדבר הראשון שמציק הוא – כיצד בכלל אפשר לצוות על רגשות הלב? בין אם מדובר באהבה, ביראה, בשמחה או בצער, זה לא שיש בתוכנו כפתור שנלחץ עליו ברגע שנרצה ו"הוֹפּ" נהיה מיד במצב הרוח המבוקש.

ובכן, זה נכון, אבל זה גם לא לגמרי נכון. יש לנו גמישות נפשית גדולה יותר ממה שאנחנו נוטים לחשוב. יש לנו אפשרות בחירה, לא רק מה לעשות, אלא גם מה להרגיש ובאיזה מצב רוח להיות. יש לנו חופש ואפשרות להחליט לאילו מהרגשות שבתוכנו אנחנו רוצים לתת כעת ביטוי, ואילו רגשות אנחנו מעוניינים להשקיט ולהותיר בצל.

אבל מעבר לזה – מה שמצופה מאתנו בנוגע לאהבת ה', הוא לא שנגער בעצמנו בדברים מעין: "נו, יאלה, תאהב כבר". רבי ישראל בעל־שם־טוב אמר שעיקר קיום מצוות אהבת ה' הוא על־ידי שאדם יקבע את מחשבתו בדברים שמעוררים את האהבה, ומה שיצמח מזה איננו באחריותו. שימו לב – הבעל־שם־טוב לא אומר שאם אדם יקבע את מחשבתו בדברים שמעוררים את האהבה, אולי גם יזכה לקיים את המצווה ולאהוב בפועל. הוא אומר שזה בעצמו קיום המצווה. במילים אחרות – אנחנו לא מצווים לאהוב; אנחנו מצווים להשתדל לאהוב.

זה שונה מאוד מרוב המצוות המוכרות לנו. אם למשל אדם השתדל למצוא לולב ואתרוג לחג סוכות, ולבסוף לא הצליח, ייתכן שהוא היה בסדר גמור, אבל אחרי הכול הוא לא זכה לקיים את מצוות ארבעת המינים. לעומת זאת בנוגע לאהבת ה' – אדם שמעסיק את דעתו בדברים שיוכלו לעורר את לבו לאהבת ה', אך למרות מאמציו לא זוכה לכך, אדם כזה, לא רק שאין שום טענה כלפיו, אלא שלמעשה קיים בפועל את המצווה.

כך נראה גם מלשונו של הרמב"ם עצמו – "נצטווינו לאהוב אותו יתעלה, והוא: שנתבונן ונסתכל במצוותיו ופעולותיו". הרמב"ם איננו אומר שהדרך לבוא על־ידה לאהבת ה' היא ההתבוננות, אלא שזה הדבר עצמו, זהו פירוש המצווה, זה מה שמוטל עלינו. אמנם, מבטיח לנו הרמב"ם בהמשך, שאם נעשה כן, נזכה גם ש"יגיע התענוג ותבוא האהבה בהכרח".

הכלל הזה נכון בכל המצוות שהן "חובות הלבבות", כלומר בכל המצוות הנוגעות לרגשות הלב. א־להים איננו חלילה שליט עריץ הדורש שנאנוס את הלב שלנו להרגיש עניינים מסוימים. א־להים תובע מאתנו שנצעד בדרך שעשויה לעורר את הלב להרגיש את מה שנכון שנרגיש.

ומהם הדברים שכשנקבע את מחשבתנו בהם תתעורר בנו אהבה לא־להים? התשובה לכך אישית מאוד, שונה מאדם לאדם ושונה גם מדור לדור, ועם זה מציב הרמב"ם בדבריו כאן ובמקומות נוספים את היסודות למענה. את העיון שלנו מחר נקדיש לעניין זה.

איך אפשר לצוות לאהוב? איך נשמע לכם: "תאהב אותי, או שתקבל עונש!"?