סוכות
נצטווינו לשבות ביום הראשון של חג הסוכות,
והוא אומרו:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר,
בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'.
בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ.
ויקרא כג, לג-לה
הוזהרנו מלעשות מלאכה ביום ראשון של חג הסוכות,
והוא אומרו ביום זה:
כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
שם
מצוות עשה קסו; לא תעשה שכז
כשלמדתי נהיגה סיפר לי המורה על תלמידה אחרת שלו, שבכל פעם שהייתה בולמת, הוא והיא היו "נדבקים לשמשה". שוב ושוב הוא העיר לה, וביקש שתבלום בעדינות, אך ללא הועיל. בשלב מסוים אמר לה: "ת'שמעי, כרגע בלמת בעוצמה עשר. המטרה שלנו זה לרדת לרמת עוצמה אחת". מאותו רגע, בכל פעם שהתלמידה בלמה, נתן לה המורה פידבק מספרי – "זה היה בעוצמה שמונה", "זה שבע" וכו'. לאט לאט עידנה התלמידה את העצירות, עד שבשלב מסוים, כשבלמה בלימה חלקה לגמרי, אמר המורה בהתלהבות: "מצוין! ככה צריך!" אלא שהתלמידה המבולבלת לא הייתה לגמרי שותפה לחגיגה, ואמרה במבוכה: "אבל לא הרגישו כלום"…
הסיפור הזה הוא דוגמה נהדרת להרבה מתפיסות החיים שלנו. מבחינתה של התלמידה, לא מהירות הרכב מלמדת האם הוא עצר, אלא ההיזרקות של הנוסעים קדימה. בדומה, אנחנו משתמשים לפעמים בקושי או בכאב כאינדיקציה למידת הרצינות של תהליכים שונים בחיים. מה שבא בקלות ובשמחה נתפס בעינינו כפחות משמעותי ממה שלמענו אנחנו נדרשים להקיז דם. יש בזה ממד של אמת, אבל לפעמים אנחנו ממש מקדשים את הסבל. זה אולי לא פוליטיקלי קורקט לומר שיש בזה משהו מאוד פולני, אבל השורשים שלי נותנים לי לגיטימציה להגיד את זה בקול…
תהליכי חרטה ותיקון הם לפעמים בִיצה גדולה וחמימה של רגשות אשם. לעתים קשה לנו להשתחרר מהדמיון שכך זה אמור להיות, בגלל שאנחנו מודדים את רצינות התשובה שלנו כמו שאותה תלמידה לנהיגה מדדה את הבלימה של הרכב. במקום לבחון את התשובה שלנו באמצעות התבוננות בשינויים הפנימיים והחיצוניים שעברנו, בדפוסים המקולקלים שחדלנו מהם ובדפוסים הטובים שאימצנו, במקום זה אנחנו בוחנים לפעמים כמה אנחנו מיוסרים וכאובים. האמת היא שבמקרים רבים המתאם כמעט הפוך – פעמים רבות רגשות אשם רק "תוקעים" אותנו ומקשים עלינו להשתנות לטובה.
אלא שעל אף כל זה, ברור שאין חרטה על חטא שלא נושאת גם צער, וממילא כל תהליך של תשובה כולל בהכרח מידה מסוימת של החלשה.
אלול והימים הנוראים הם זמן של תיקון אישי. ארבעים ימים שמוקדשים לתהליך כזה הם פרק זמן ממושך בהחלט, יותר מעשירית השנה. התשובה נועדה אמנם להוסיף בנו חיים ואור, אבל היא עוברת דרך מחוזות לא פשוטים. לכן כותב הרב קוק שגם "גיבור שבגיבורים" ימצא את עצמו מוחלש מעט עם תום הימים האלה. הרב קוק מדמה זאת להחלמה באמצעות תרופות חריפות, שמלווה בתופעות לוואי והחלשת הגוף.
סוכות, שהוא החג היחיד שלגביו מציינת התורה במפורש את חובת השמחה, נועד להחזיר לנו את הכוחות שאבדו בדרך התיקון.
שמחת חג הסוכות שבאה אחרי ראש השנה ויום הכיפורים עשויה להתפרש כשמחה על כך שזכינו לשוב בתשובה בימים שלפני כן, ועל כך שבוודאי קיבל א־להים את התשובה שלנו באהבה. אבל מדבריו של הרב קוק עולה ששמחת הסוכות איננה רק תוצאה של תהליך התשובה אלא חלק מהתהליך בעצמו. כל זמן שלא נחזיר לעצמנו את הרעננות והחיוניות, התשובה שלנו לא תהיה שלמה.
א־להים לא רוצה אותנו שוכבים מדממים מרוב הכאה על חטא, אלא תוססים ומלאי חיים. זה נכון בסוכות וזה נכון בכל יום אחר בשנה.
השמחה המיוחדת של חג הסוכות קשורה גם בכך שהוא 'חג האסיף' כפי שמכנה אותו התורה. זהו סוף זמן איסוף התבואה והפירות מהשדה לאחר הקיץ הארוך, ולקראת גשמי החורף. המישור הרוחני והמישור החקלאי מתאימים זה עם זה.
איך זה עובד?
- מצווה לשבות ולא לעשות מלאכה ביום הראשון של חג הסוכות, בדומה לאיסור המלאכה בשבת, אך מותר לעשות חלק מהמלאכות הנדרשות להכנת אוכל.
לפעמים היו שואלים את הרבי מלובביץ' מדוע הוא זועק על עניינים שונים, כשנראה שאין תועלת בצעקה. על כך הוא היה משיב שכשכואב פשוט צועקים, בלי לשאול שאלות…
קולו של השופר בראש השנה הוא קול של זעקה פשוטה, קול הנשמה שלנו שצועקת בגעגוע לאלוקים.
ראש השנה הוא היום יום שבו אנחנו ממליכים את אלוקים על העולם, כלומר מכריזים שהוא בורא העולם והמנהיג שלו, ושאנחנו מקבלים על עצמנו את מלכותו. בהתאם לכך מתפרש לנו קול השופר כמו תרועת המלכה חגיגית, אבל גם כמו תחינה שבורה, ואפילו אנחה או יבבה.
תקיעת השופר נעשית בקרן של כבש. כבש הוא בעל החיים שהקריב אברהם במקום בנו יצחק בעקידה. עקידת יצחק מבטאת את ההתמסרות הגמורה לאלוקים, ואת הנכונות לוותר על כל מה שיש לנו ועל כל מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים על אלוקים. זעקת השופר שפורצת ממעמקי הלב היא קול בראשיתי חסר צורה ואפיון, היא שייכת אל הרבדים הקדומים והעמוקים ביותר בנפש שלנו, ולכן גם בכוחה לשאת רגשות ותכנים שונים ומנוגדים יחד. בספר הזוהר מתואר כיצד ייתכן שבלב ישכנו יחד בכי ושמחה. כך ממש היא תקיעת השופר, המצווה שמיוחדת ליום הזה, ומבטאת את מה שאנחנו מרגישים עמוק עמוק, אבל כלל לא מסוגלים לומר במילים.
