לחיות על קידוש השם

לחיות על קידוש השם

קידוש שם א־להים ואיסור חילולו. חלק ב

שנים אחדות אחרי שהחריב נבוכדנצר את בית המקדש הראשון, הוא העמיד פסל זהב עצום ממדים בבבל, וציווה על כל העמים להשתחוות לו. רק חנניה, מישאל ועזריה היהודים סירבו והושלכו לכבשן האש, אך ניצלו בדרך נס. זהו סיפור הנכונות למות על קידוש השם הראשון שאנו מכירים.

לצערנו מיליוני סיפורים באו בעקבותיו, וסופם לא היה ניסי ושמח כסופו – סיפורים ממסעי הצלב, משאר דורות הגלות ויותר מהכל מימי השואה. למעשה, מאז השואה קיבל מושג המיתה על קידוש השם פנים חדשות – לא רק מי שמסר את נפשו למיתה מבחירתו נחשב מי שמת על קידוש השם, אלא גם מי שמת בעל כרחו מפני שהוא יהודי.

ואולם למרות הצער הגדול, אנחנו מאמינים שבמיתה על קידוש השם יש גם ממד של הוספת חיים, התקשרות אל שורש ומקור החיים שלנו. שכן, כל אחד מאתנו הוא קצת "לא מהעולם הזה".

דברים דומים לפתגם שבו פתחנו אתמול אומר הרב קוק בלשונו: "כשיש על מה למסור את החיים, אז לחיים יש ערך של חופש, של קודש ושל הוד, וכל לחלוחית החיים מתגלה בזיווה על־ידי קדושת מסירות נפש". כלומר, מסירות הנפש מעניקה ערך לחיים עצמם.

קידוש השם וסכנת חילולו ניצבים זה כנגד זה. החיים שלנו קדושים בקדושתו של א־להים, שהעניק לנו אותם, והתנהגות שמתנכרת לכך היא חילול שמו, כלומר, התייחסות אל הדבר הקדוש כאל עניין של חולין.

הדבר הראשון שמזכיר הרמב"ם כחילול השם הוא מקרים שבהם נדרשנו למסור נפשנו למיתה ולא עשינו זאת. במקרים כאלה החיים ממשיכים תוך שהם כביכול "מצפצפים" על מקורם, חלילה.

גם חטא שבא מרצון למרוד בא־להים, ואף התנהגות שמעוררת באנשים זלזול כלפי התורה והמצוות, גם אלה מחללים את שם ה'.

כאמור, קידוש שם ה' וחילולו הם שני הפכים, ולכן, כשם שמרידה במצוות היא חילול השם, כך, אומר הרמב"ם שמי שמקיים מצווה שלא מתוך אינטרס, או מי שבהתנהגותו מוסיף כבוד לתורה בעיני הבריות, מקדש  את שם ה'.

קידוש השם, אם כן, איננו רק על־ידי המוות. ישנם גם חיים של קידוש השם, חיים שמגלים ומביאים לידי ביטוי את נוכחותו של א־להים.

למדנו על המצווה להישבע בשם ה', וכן להידמות לה' וללכת בדרכיו. מצוות קידוש שם ה' היא המשך תוכן זה שלפיו החיים שלנו הם גילוי א־להי.

 

קידוש השם וחילולו נוגעים גם לחיים שלנו כעם. יחזקאל מוכיח את ישראל על חטאיהם שבגללם גלו מן הארץ, ואומר שהגלות היא חילול שמו של ה'. עם ישראל הוא "נציגו" של א־להים בעולם, וכשהגויים מצביעים ואומרים: "תראו אותם, הרי הם עמו של א־להים, ועכשיו הם מפוזרים בגלות", אין חילול וביזוי שם ה' גדול מזה. אכן, בעיני הנצרות, גלותו של עם ישראל הייתה מאז ומעולם ראיה לכך שאיננו עוד העם הנבחר.

בהתאם לכך – כשאנחנו חוזרים ארצה אחרי אלפיים שנה, אין קידוש השם גדול יותר.

גם זאת צפה וניבא יחזקאל לפני אלפי שנים:

"וידעו הגויים כי אני ה', נאום ה' א־להים, בהיקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגויים, וקיבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם" (יחזקאל לו, כג-כד).

השורש הלשוני של המילה 'חול' הוא ח.ל.ל, אולי משום שהחולין הוא חלל ריק שבו לא מורגשת נוכחותו של א־להים. חילול הקודש הוא ריקונו מתוכן והפיכתו לחלל. אבל החול והחלל הם גם הזדמנות, הם מקום שבו אפשר להחיל קדושה (ועל אף ששורש המילים שונה, ייתכן שישנו קשר ביניהן).

  • אם נדרש אדם להיהרג ולא לעבור על אחת המצוות, ובכל זאת עבר, חילל בזה את שם ה'.
  • אם עבר אדם מרצונו על אחת המצוות מתוך שאט נפש ומתוך כוונה למרוד ולהכעיס, חילל בזה את שם ה'. מנגד, אם נמנע מעבירה או עשה מצווה, לא מתוך פחד ולא לשם בקשת כבוד, אלא רק כי כך ציווה א־להים, קידש בזה את שם ה'.
  • כשאדם המפורסם בתור צדיק וגדול בתורה מתנהג בדרכים שגורמות לאנשים להוציא עליו לעז, ואפילו אם לא עבר עבירה של ממש, הוא מעורר זלזול כלפי התורה והמצוות ומחלל את השם. כך למשל, אם הוא מרבה בזלילה או בשחוק וקלות ראש עם אנשים מפוקפקים, או אם אינו מקבל את פני הבריות בסבר פנים יפות. ואולם אם הוא נוהג לפנים משורת הדין והוא נעים ונוח לבריות, ואנשים משבחים ואוהבים אותו, בזה הוא מקדש את שם השם.

פעם אחת. סיפור בעקבות הלימוד השבועי | קידוש שם א־להים ואיסור חילול שמו

הסמג"ד קליין שלח את עמיחי מרחביה, מפקד מחלקת החוד, לאגף מימין כדי להפתיע את המחבלים ולפגוע בהם. מסביב השתוללה התופת. אש כבדה ורימוני יד שנזרקו לעבר הלוחמים שניסו לאגף את המחבלים מימין.

מרחביה הבחין שאנשי חיזבאללה נוספים מטפסים על החומה, חרף האש שלו ושל החיילים, שחצו בריצה את מטע הזיתים כדי לחלץ משם את הפצוע. עמיחי חשש, שאנשי חיזבאללה ינסו לחטוף את ג'ינג'י, ששכב פצוע סמוך לחומה. מקלע הנגב שלו, היה לצידו.

האש התגברה. מעברה השני של החומה נזרקו מספר רימוני יד לעבר הכוח המסתער. התוצאה היתה קטלנית. מרחביה, חובש כיפה סרוגה מתחת לקסדה, ספג פגיעה ישירה ונפל. אהוד קלאוזנר שהסתער לעבר החומה בניסיון לעצור את אנשי חיזבאללה, נפגע ונהרג. שמעון דהן הספיק לרוץ עוד מטרים ספורים לפני שנפגע גם הוא.

רועי קליין שמע את הצעקות שבאו מכיוון הכוח של מרחביה. הוא שמע את מרחביה לוחש בקול חלש בקשר: "נפגעתי". רועי חשש לגרוע ביותר. יחד עם הקשר שלו, יוחאי ריעאני ולוחמים נוספים הוא יצא בריצה לכיוון מרחביה. תוך כדי ריצה גילה שחומה גבוהה חוסמת את הדרך לכוח שנפגע. הוא הסתער חזיתית לעבר המחבלים ותוך כדי ירי הגיע אל מרחביה, ששכב על האדמה עם חולצה פתוחה. חיילים שלא נפגעו ניסו לטפל בו.

קליין תפס פיקוד וצעק לאנשים לירות ולזרוק רימונים. הוא והקשר יוחאי ניסו למשוך את מרחביה למחסה קרוב. מישהו זרק לעברם אלונקה. בכריעה ניסו רועי ויוחאי להעלות את עמיחי על האלונקה. מסביבם היו פצועים נוספים שקראו לעזרה. רועי ניסה להרגיע אותם: "אני כבר מגיע אליכם."

שמעון אדגה, לוחם ממוצא אתיופי, קל רגליים ואהוב, מיהר לעזור לסמג"ד למשוך את האלונקה. קליין ניסה לקום ממצב הכריעה כדי להרים את האלונקה. אביתר תורג'מן, לוחם בכוח החוד, ראה לפתע את הסמג"ד מפיל עצמו קדימה וצועק: "שמע ישראל". שמעון אדגה, היה היחיד, כנראה, שהבחין ברועי קליין מזנק לעבר רימון יד שהתגלגל לעברם. אביתר שמע את שמעון צועק בהיסטריה: "הוא קפץ על הרימון, הוא קפץ על הרימון".

תורג'מן היה המום לשנייה. הוא צעק: "קליין, אנחנו נוציא אותך". הוא ושמעון אדגה משכו את האלונקה למחסה. רועי היה עדיין בהכרה. מסביב נמשכה האש. רימוני יד התפוצצו בקרבת הכוח. זעקות נפגעים מכל עבר: "אמא, אני מת".

רועי, פצוע אנוש, ניסה להתרומם. ידו נשלחה אל מתג מכשיר הקשר. חייליו נדהמו כאשר שמעו אותו: "אני מדווח, קליין מת, קליין מת."  לפני שעצם את עיניו לנצח הספיק עוד ללחוש משהו לאיתמר כ"ץ, שתפש פיקוד על הפלוגה. היה זה צופן הקוד הסודי במכשיר הקשר שלו: "ורד הרים".

מתוך "האדמה רעדה – 33 ימים, לבנון 2006", מאת אילן כפיר ("ספרית מעריב" ו"כתר")

חושבים יחד. הצעות לדיון בינינו לבין עצמנו או בחיק המשפחה

  • דבקות בתלמידי חכמים| איזה סגנון של אנשים אני נוטה להעריץ? מה גורמת לי ההערצה הזאת?
  • דבקות בתלמידי חכמים | אילו אנשים, השהות במחיצתם גורמת לי להשתנות ובאיזה אופן?
  • קידוש שם א־להים ואיסור חילול שמו | מהם הערכים שלמענם אני מוכן למסור את נפשי למיתה? מהם הערכים שלמענם אני חי?

מילים על מעשים. רעיונות ומחשבות על משמעותן של מצוות

פירוש המילה 'מצווה' הוא הוראה מחייבת, ומובן זה מבטא את ריבונותו של א־להים ושלטונו, את היותו מלך העולם ומנהיגו. ואולם מערכת היחסים שבינינו ובין א־להים היא מערכת יחסים שרצופה אהבה, והיא נמשלת בפיהם של הנביאים וחכמי ישראל גם למערכת יחסים שבין אב לילדיו, ואף בין איש לאשתו. גדולי ישראל מצאו ש'מצווה' איננה מבטאת רק אדנות, אלא גם את ה"צוותא" שבינינו ובין א־להים, את האפשרות שלנו להיות ה"שותפים" שלו בדאגה לעולם ולתיקונו על־ידי המעשים הטובים שלנו.

דילוג לתוכן