לחם לאכול ובגד ללבוש

לחם לאכול ובגד ללבוש

ראשית הגז

נצטווינו להפריש ראשית הגז וליתנו לכהן.

והוא אומרו יתעלה:

וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ.

דברים יח, ד

 

ומצווה זו אינה נוהגת אלא בארץ.

מצוות עשה קמד

 

"לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כח, כ) – זה מה שמבקש יעקב אבינו מא־להים, כשהוא בורח מפני עשו אחיו. אוכל ולבוש הם הצרכים הבסיסיים שלנו. מרגע שאנחנו נולדים, אמא מאכילה אותנו, וגם עוטפת ומחממת.

א־להים עצמו מתואר כמי ש"אוהב גר לתת לו לחם ושמלה" (דברים י, יח).

הצרכים הראשוניים האלה הם גם שתיים משלוש החובות העיקריות של אדם כלפי אשתו, וכפי שהם מתוארים בתורה – שאֵר (מזון) וכסות. אם איש אינו מספק אחד מהם לאשתו, היא זכאית לתבוע ממנו גט ולקבל את סכום כתובתה.

מפני כך גם מצוות הצדקה מתקיימת בשני ה"ערוצים" האלה. ניתן אמנם לתת לעני כסף, שבו ימלא את מחסורו, יהא אשר יהא, אך אם מבקשים לתת לו את הדבר החסר עצמו, המזון והלבוש הם העניינים הראשונים שיש לדאוג להם. לכן מבקש ישעיהו הנביא בשם א־להים: "הלא פרוס לרעב לחמך… כי תראה ערום וכיסיתו" (ישעיהו נח, ז).

לא תמיד היינו זקוקים לשני העניינים האלה. המחסור באוכל ובלבוש החל עם חטא עץ הדעת. רק מאז מלווה אותנו הקללה "בזיעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג, יט), ורק מאז אנחנו בושים במערומינו, ומכסים אותם.

אבל אפילו שמדובר בשני צרכים בסיסיים, לכל אחד מהם אופי מיוחד.

אוכל הוא כמובן צורך קיומי יותר מלבוש. הוא גם נכנס פנימה אל קרבו של המקבל, הופך להיות בשר מבשרו, מגדל ומצמיח אותו. במקרה של הנקה, שהיא ההזנה הראשונית ביותר, מדובר גם במשהו שבא מגופה של הנותנת. נוסף על כל זה, אורך חיי המדף של המזון קצרים יחסית, והשימוש באוכל הוא כמובן חד פעמי. לא ניתן לעשות שימוש חוזר באוכל שנאכל…

מכל הצדדים האלה שונה הלבוש. לרוב ניתן להתקיים בלעדיו, ולעתים הוא מותרות של ממש. הוא לא מתאחד עם הלובש, אלא נותר עטוי על גופו מבחוץ, מבלי לשנות אותו. הוא איננו מתכלה מהר, וניתן להשתמש בו שוב ושוב, ואף להעביר אותו לשימושו של מישהו אחר.

ההבדלים האלה מצביעים על האופי הקרוב, האישי והראשוני יותר שיש בהענקת אוכל ומזון לעומת ביגוד. אבל מנגד – יש בביגוד משהו נבדל ומרומם מעט, משהו עוטף, לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הנפשי. לבוש אמנם אינו צורך קיומי לגוף, אבל הוא צורך קיומי לנפש. מה נורא מבושתו של מי שאין לו בגד לכסות את מערומיו? הוא אכן איננו משנה את הגוף, אבל ללא ספק פועל על הנפש, ומשנה את תדמיתו של אדם, לא רק בעיני אחרים, אלא גם בעיני עצמו.

בסגנון אחר – רגש אימהי עשוי להתבטא בהכנת אוכל, שיש בה משהו ישיר ובלתי אמצעי, אבל הוא עשוי להתבטא גם בדאגה שלא יצא ילד אל הקור בחוץ ללא מעיל. הדאגה למעיל היא דאגה עוטפת ומחבקת, שיש בה איזה חום אצילי.

גם א־להים "מאכיל ומלביש" אותנו, גם במובן המאוד ממשי כמובן, אבל במובן רוחני עמוק נוסף. התורה היא מעין לחם ומזון, שכן היא ממלאת אותנו, ובשעה שאנחנו הוגים בה היא מתאחדת עם המחשבות והאישיות שלנו, ומפתחת ומצמיחה אותן. המצוות, לעומת זאת, הן מעין לבוש, שכן אנחנו אמנם מקיימים אותן במעשה, אבל החכמה הא־להית שבהן נשארת לעולם נבדלת ולא מושגת.

פגשנו עד כה מתנות שונות לכוהנים, שהמשותף להן הוא הענקת המזון. אבל התורה מצווה לתת לכוהנים גם את ראשית גז הצאן. בכך הופכת הדאגה לכוהנים להענקה של אוכל ולבוש כאחד, ומכאן נלמד גם לשאר הנתינות שלנו, שעליהן לכלול את הפנים השונים והמגוונים של ההענקה, במובן הממשי ובמובן הפנימי.

איך זה עובד?

  • מי שיש לו חמישה כבשים או יותר, שמשקל הצמר של כל אחד מהם עולה על מאתיים גרם, צריך לתת את ראשית הגז לכהן.
  • מהתורה אין שיעור מינימלי לצמר הניתן, אבל חכמים קבעו לתת ממנו לכל הפחות אחד חלקי שישים.
  • המצווה חלה רק בארץ, אבל גם כשהמקדש איננו בנוי.
  • בראשית הגז חייבים גם לוויים, אך לא ישראל שנשוי לכוהנת.
  • אין קדושה בצמר שניתן לכהן, והוא יכול לעשות בו כרצונו.
  • הצמר של הכבשים בארץ־ישראל כיום, איננו משמש לצמר, וגוזזים אותם בתשלום רק כדי להקל על הכבשים. לכן לא תהיה לכהן תועלת אם יקבל את הצמר, אך מנגד, לא ניתן לעקור מצווה מהתורה. לפיכך היה מי שפסק שיש לתת לכהן מתנה כלשהי במקום ראשית הגז.

מתגייסים לעזרת כוחות הביטחון עם הרמב"ם היומי

סט משנה תורה מהודר בכריכה מפוארת בפירוש של הרב שטיינזלץ

רק 299 ₪

במקום 835 ₪

הלימוד לעילוי נשמת הנופלים והנרצחים הי"ד

דילוג לתוכן