טהרה במקווה

נצטווינו לטבול במי מקווה

ואז נטהר מכל מין ממיני הטומאה שנטמאנו בו.

והוא אומרו יתעלה:

וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ.

ויקרא טו, טז

עשה קט

לפני בערך אלפיים ושש מאות שנה ניצב תאלס ממילטוס שבטורקיה, והכריז "הכול מים". וכשהוא אמר 'הכל' הוא התכוון ממש להכל – היקום וכל אשר בו. תאלס, שהתבונן וחקר את העולם סביבו, סבר שיש עיקרון פנימי שמאחד את הטבע, והגיע למסקנה שיסוד כל הדברים, שממנו הם התהוו הוא המים. רבים רואים בהכרזה הזאת של תאלס את הולדת הפילוסופיה. למעשה, גם במיתולוגיות הקדומות המים נתפסים כיסוד ראשוני שעל גביו מונחת הארץ. אנחנו חשים במים איזו בראשיתיות עמוקה. כשישים אחוזים ממשקל הגוף שלנו הם מים, ואנחנו זקוקים לשתייה באופן מתמיד. למעשה, המים הם גם הראשית הפרטית של כל אחד מאתנו, שהרי העובר עטוף בנוזל כל תקופת ההיריון. ישנן גם נשים שבוחרות ללדת בתוך מים.

כשאנחנו משקעים את הגוף שלנו במים אנחנו חוזרים לתחושת הבראשיתיות הזאת. המגע של המים, השקט שלהם… המים שעוטפים את הגוף שלנו כביכול "בולעים" אותנו, ומטשטשים את ההתבלטות הטבעית שלנו. כל זה מאפשר מעין לידה מחודשת, וחידוש צורה, הופעה חוזרת מן האין אל היש. ממש כמו המים עצמם, שפושטים ולובשים צורה. ומה מטהר יותר מהאפשרות להיוולד מחדש?

תהליך ההיטהרות מהטומאות השונות שמזכירה התורה, כולל טבילה במקווה, שהוא מאגר מי גשמים, מי נהר או מעיין. הטבילה צריכה להיות מלאה ושלמה. גם אם שערה אחת בלבד נותרת מחוץ למים, יישאר הטובל טמא. בנוסף, צריכים המים לנגוע בגופו של הטובל ללא שום דבר חוצץ בינם ובינו. לטבילה ולביטול יש שורש לשוני משותף, וגם תוכן פנימי משותף – הצורך להתמסר.

ציינו פעמים אחדות שנושא הטומאה והטהרה הוא למעלה מתפיסתנו. הרמב"ם כותב זאת ספציפית גם ביחס לטבילה במקווה: "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות – גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב" (הלכות מקוואות יא, יב). כוונת הדברים היא שאין לטומאה ולטהרה ביטויים גופניים, ולכן פעולת הטבילה איננה סוג של ניקיון, אלא תלויה בכוונתו של הטובל. אם מישהו טבל ולא התכוון להיטהר, הוא לא יוכל לאכול קרבנות או פירות של תרומה. הטבילה, אומר הרמב"ם, היא חוק וגזירה א־להית.

ובכל זאת, הרמב"ם מוצא בטבילה גם תוכן שאנחנו יכולים ללמוד ולהבין: "כשם שהמכוון לבו להיטהר, כיוון שטבל, טהור, אף־על־פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיוון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת, טהור" (שם). מהטהרה במקווה לומד הרמב"ם לתהליך ההיטהרות מהמחשבות והדעות הפגומות שלנו, והוא שהעיקר תלוי בכוונה ובנכונות אמתית לשינוי. זה מרגיע ומשמח לדעת שהדבר תלוי בנו וברצון הפנימי שלנו, אבל יש בכך גם תביעה גדולה. אנחנו צריכים באמת לרצות ולהתכוון. אם אפילו שערה אחת מהאישיות שלנו תישאר מחוץ ל"מי הדעת" שבהם אנחנו נדרשים לטבול, לא ניטהר.

המבול ששטף את העולם בימי נוח, מבואר בתורת החסידות כסוג של טבילת העולם במי מקווה מטהרים. אבדן החיים מלאי החטאים, אפשר צמיחה מחודשת, נקייה ונכונה יותר.

הלשון "מקווה" מתארת כינוס של מים שנקוו אל מקום אחד. עם זאת רבי עקיבא רואה קשר בין מקווה המים לכינוי שבו מכנה ירמיהו הנביא את א־להים – "מקווה ישראל", שפירושו – תקוותם של ישראל. המקווה מטהר את הטמאים, אומר רבי עקיבא, והקב"ה מטהר את ישראל מחטאיהם.

איך זה עובד?

• כל היטהרות מסוגי הטומאה השונים כוללת טבילה במקווה, מלבד הזב שצריך לטבול דווקא במי מעיין.
• המקווה הוא כינוס של מי גשמים, אגמים, נהרות או מעיינות, שלא נשאבו בכלים.
• כמות המים במקווה צריכה להיות כזאת שתוכל לכסות את כל הגוף בבת אחת. מדובר בכמה מאות ליטרים.

הטובל צריך לטבול את כל גופו בבת אחת במים, וצריך שלא יחצוץ דבר בין גופו למים.