ללמוד וללמד, לשמור ולעשות

לימוד תורה. חלק ב

אבל מהי המצווה המדוברת בדיוק? האמנם ללמוד תורה? הרי הרמב"ם פותח ומזכיר בתחילה את המצווה ללַמד תורה ורק אחרי כן מציין גם את החובה ללמוד. גם הפסוק הראשון שמצטט הרמב"ם עוסק בחובה ללמד תורה, ובראש ובראשונה לילדינו – "ושיננתם לבניך". חלק מגדולי ישראל סבורים שאכן מדובר בשתי מצוות נפרדות – מצווה ללמוד ומצווה ללמד. ואולם הרמב"ם סבור שאלו הם חלקים שונים של מצווה אחת.

לימוד התורה איננו עניין אישי בלבד. את התורה קיבל משה בהר סיני, ומאז היא עוברת מדור לדור. לימוד התורה הפרטי שלנו הוא השתייכות אל השלשלת הזאת, וכדי להיות חלק ממשי ממנה לא נוכל להסתפק בכך שנקבל תורה; עלינו גם למסור את התורה, להעביר אותה הלאה לילדינו ולתלמידינו.

כפי שראינו, ללימוד התורה יש ערך עצמי, והוא איננו רק אמצעי לידיעת המצוות המעשיות. אילוּ נועד הלימוד לידיעת המצוות בלבד, היה די בקריאת ספרי ההלכה המסכמים עניינים אלה. ואולם הרבה מאוד מהתלמוד עוסק בליבון דעות שאינן נוהגות הלכה למעשה. גם עליהן נאמר "אלו ואלו דברי א־להים חיים".

לימוד תורה מעמיק מחולל בנו שינוי פנימי. כשאנחנו לומדים אנחנו אומרים בעצמנו את דבריו של א־להים, וכביכול חושבים את מחשבותיו. יש בכך חיבור בינינו ובין א־להים, שאין בשום מצווה מעשית אחרת. לכן אמרו חכמים שלימוד התורה שקול כנגד שאר כל המצוות. על המפגש הקרוב עם א־להים בשעת לימוד התורה אמרו בספר הזוהר: "כמה יש לו לאדם להשתדל בתורה ביום ובלילה, שכן הקב"ה מקשיב לקולם של אלה שמתעסקים בתורה… ובאותה שעה שמילה בתורה מתחדשת בפיו של אדם, אותה מילה עולה ומתייצבת לפני הקדוש ברוך הוא, והוא נוטל אותה ומנשק אותה".

אך על אף שיש בלימוד ערך שהוא הרבה מעבר לידיעת המעשים, הערך הזה איננו מנותק מהמעשים. אמרו חכמים שמעלת הלימוד, שהוא מביא לידי מעשה, ומנגד אמרו דברים חמורים על מי שלומד מתוך כוונה שלא לקיים. הדבר דומה למי שלומד את רגישויותיה וצרכיה של זוגתו אך אין לו כוונה למלא אותם. אמנם מעשים ללא לימוד נלווה חסרים ממד של חיבור פנימי, אך לימוד שאיננו מחולל שינוי מעשי הוא לימוד עקר וחסר. המהר"ל מפראג מסביר בעקבות חכמים שבית המקדש חרב מפני שישראל עסקו בתורה באהבה, אך התייחסו אליה כחכמה יפה בלבד, ולא כתורה א־להית.

אמרו חז"ל שתינוק ברחם אמו לומד עם מלאך את התורה כולה, ועם יציאתו לעולם נשכחת ממנו התורה שלמד. המפגש עם העולם הוא מפגש שמעלים ומסתיר. קשה לחוש בעולם הזה את נוכחותו של א־להים, וזהו מקור השכחה. אך מה מועיל הלימוד בהיותנו עוּברים, אם דבר מזה לא נשאר?

ובכן, הרבה מאוד נשאר. הכל בעצם. נשאר ולא נשאר. לימוד התורה לאורך כל החיים שלנו הוא רק תהליך היזכרות במה שחקוק בנו. התורה שלמדנו נשכחה רק מהתודעה, אבל היא חיה לגמרי בנשמה תמיד. לימוד התורה איננו לימוד של ידע זר אלא של הטבע הפנימי שלנו. כשאנחנו לומדים תורה אנחנו לומדים את עצמנו. כשאנחנו לומדים את כרך ג' של "תכנון ובינוי עירוני – חוקי עזר 2010-2015" אנחנו צוברים ידע שאיננו אנחנו, אבל כשאנחנו לומדים במסכת בבא בתרא את דיני הקמת גדר בין שתי חצרות, אנחנו בסך הכל חוזרים לדבר בשפה פנימית נשכחת שלנו.

מהר"ל מפראג. רבי יהודה ליווא בן בצלאל נולד לפני כחמש מאות שנה, וזכה לאריכות חיים מופלגת – הוא נפטר בן כתשעים שנה. היה רב קהילות, דיין, פוסק, מקובל והוגה דעות. המהר"ל היה בקי בפילוסופיה ובמדעים, אך בספריו הוא מתעמת עם עקרונות פילוסופיים רבים הסותרים את האמונה. אגדה מפורסמת מספרת על גולם שברא המהר"ל, אך ככל הנראה לא התרחשה מעולם.