עבודת יום הכיפורים
חלק ב
אז את החטאים שולחים לעזאזל, ושלום על ישראל?
התורה מתארת עבודת כפרה נוספת במהלך יום הכיפורים מלבד שילוח השעיר לעזאזל. ראינו אתמול שאת דמו של השעיר שאיננו משולח לעזאזל, מכניס הכהן הגדול פנימה אל קודש הקודשים. שם הוא מזה (מתיז) מהדם באצבעו. הכהן מכניס אל קודש הקודשים גם דם של פר הבא כקרבן, ונוהג בו באופן דומה. מדמם של השעיר והפר מזה הכהן גם על הפרוכת של קודש הקודשים וגם על מזבח הזהב, מזבח הקטורת. באמצעות ההזאה מן הדם אומרת התורה שהכהן הגדול מכפר על המשכן (או על המקדש בדורות מאוחרים יותר).
אבל מה זאת אומרת? האם המקדש חוטא וזקוק לכפרה? חז"ל מפרשים שהכהן הגדול מכפר באמצעות הזאת הדם על חטאים מסוימים של ישראל שקשורים במקדש. השעיר שמשולח לעזאזל מכפר על רוב ככל החטאים, אך ישנם חטאים בודדים שלשם כפרתם נדרש עניין אחר. חכמים אומרים שהזאת הדם מכפרת על המקרים שבהם נכנס אדם לבית המקדש כשהוא טמא.
על זה? בשביל זה כל הטקס?! הרי השעיר המשתלח לעזאזל "סוחב" אתו כל־כך הרבה – גניבה, רצח, חילול שבת וכו', אז אי אפשר "להעמיס" עליו גם את העניין הזה שנראה כמעט שולי – כניסה למקדש בטומאה?!
מתברר שהעניין הזה איננו שולי בכלל. מול הכפרה שמכפר שילוח השעיר לעזאזל, כפרה שבה נכללים כמעט כל החטאים, מולה עומדת הזאת דם השעיר האחר (ואתו דם הפר) כדי לכפר על עניין אחד ויחיד – על מי שנכנס למקדש בעודו טמא. למעשה, תהליך הזאת הדם בקודש הקודשים ואחר כך גם על הפרוכת, פעם עם דם השעיר ופעם עם דם הפר, ולבסוף הזאתם על מזבח הקטורת, כל התהליך הזה נראה "עסק" הרבה יותר גדול מהמקום שתופס שילוח השעיר לעזאזל.
ומדוע?
משמעות לשון 'כפרה' היא גם 'ניקוי'. כשהתורה מתארת את הזאת הדם ככפרה על בית המקדש היא כביכול מתארת את ניקוי הבית ממשקעים עכורים שהצטברו בו. בית המקדש הוא מקום השראת שכינתו של א־להים, מקום המפגש בין א־להים לעם ישראל. כמו כל מערכת יחסים – גם מערכת היחסים הזאת כוללת, מלבד האהבה הגדולה שבה, טעויות וכישלונות מזדמנים שבהם אנחנו חוטאים לא־להים. כשרוצים לחדש את האהבה ולהיטיב את היחסים, ספק אם מה שיועיל זה להתחיל למנות את כל הטעויות שעשינו. צריך משהו שקודם לכך, צריך בראש ובראשונה לחדש את הרצון הטוב והטהור.
כניסה למקדש בטומאה היא כניסה אל הבית ברגל גסה, היא מבטאת חוסר רגישות כלפי ה"דייר" שגר בבית, חוסר רגישות כלפי א־להים. כל שאר החטאים שלנו נובעים מהכשל הבסיסי הזה! לפני שעוסקים בהם צריך להשיב אל הבית את האמון, את התקווה, את האהבה. הכפרה על המקדש חייבת להתחיל דווקא בכך – בטיהור הקשר שבינינו ובין א־להים, בחידוש הרגישות שלנו כלפי מה שקורה ב"בית" כך שלא נמשיך להיכנס אליו עם "בוץ על הנעליים", שלא נמשיך לדרוך בתוך המרחב האינטימי הזה בגסות ומתוך ניכור.
רק אחרי הכפרה הזאת משתלח השעיר האחר לעזאזל. אחרי טיהור מערכת היחסים מהמשקעים העכורים, קל להשליך את הכישלונות האחרים ולהיפטר מהם, כי מתוך הרגישות המחודשת, מתברר שכולם היו רק טעות מקרית.
עבודת יום הכיפורים כוללת עניינים נוספים רבים, כמו הקטרת קטורת בקודש הקודשים, ובוודאי שיש בה סודות רבים וגדולים. רק בחלק מכל זה עסקנו, ובהתאם לדעתנו הקצרה והחסרה.
שלוש פעמים במהלך יום הכיפורים מתוודה הכהן הגדול. בראשונה הוא סומך את ידיו על הפר ומתוודה על חטאיו. וידוי נוסף הוא עורך על הפר, על חטאי הכוהנים כולם. הווידוי השלישי הוא על השעיר המשתלח, ובו מתוודה הכהן הגדול על חטאי ישראל. בכל וידוי מזכיר הכהן הגדול את שמו המפורש של א־להים, לא כפי שאנחנו מבטאים אותו כיום – א-ד-נ-י – אלא כפי שהוא כתוב. על כך אומר הרמב"ם בעקבות חז"ל: "כל הכוהנים והעם העומדים בעזרה כשהם שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה, היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
איך זה עובד?
- כחלק מקרבנות היום מביא הכהן הגדול פר משלו, ותוך כדי הישענות עליו בידיו, הוא מתוודה על חטאיו ועל חטאי שאר הכוהנים. על השעיר המשתלח מתוודה הכהן הגדול על חטאי ישראל.
- וכך היא לשון וידויו על חטאיו: "אנא השם, חטאתי עוויתי ופשעתי לפניך אני וביתי. אנא השם כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים, שחטאתי ושעוויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי, ככתוב בתורת משה עבדך: 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו'". בלשון דומה הוא מתוודה על חטאי הכוהנים ועל חטאי העם.
- בפעם הראשונה שנכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים ביום הכיפורים, הוא נוטל אתו מחתה (מעין כף גדולה) ובה גחלים לוחשות מהמזבח ומחתה נוספת ובה קטורת (תערובת בשמים). בקודש הקודשים מניח הכהן הגדול את מחתת הגחלים בין המוטות שמצדי ארון הברית, ועליה מפזר את הקטורת, כך שכל החלל מתמלא מעשן הקטורת.
- מדמו של הפר שנשחט מזה (מתיז) הכהן הגדול בקודש הקודשים לנוכח ארון הברית. הוא מזה פעם אחת כלפי מעלה ושבע פעמים כלפי מטה. גם מדמו של השעיר שעלה עליו הגורל לה' מזה הכהן בקודש הקודשים. הוא מזה מדם הפר והשעיר גם על הפרוכת שמבדילה בין הקודש לקודש הקודשים, וכן על מזבח הזהב.
- אחרי כל זה שליח מיוחד נוטל את השעיר שעלה עליו הגורל לעזאזל אל המדבר, ממזרח לירושלים, דוחף אותו מהצוק ואומר: "כך יימחו עוונות עמך בית ישראל".
- בסיום יום הכיפורים העם מלווים את הכהן הגדול לביתו בשמחה חגיגית.
